"מאור פנים וקבלת פנים" מעשה בפלטין/ הרב דוב זינגר וצוות בית מדרש להתחדשות

חיי מוהר"ן. סיפורים חדשים, צ"ח

מַעֲשֶׂה בְּמֶלֶךְ אֶחָד שֶׁבָּנָה לְעַצְמוֹ פָּלָטִין וְקָרָא לִשְׁנֵי אֲנָשִׁים וְצִוָּה אוֹתָם שֶׁיְּצַיְּרוּ אֶת הַפָּלָטִין שֶׁלּוֹ. וְחִלֵּק לָהֶם אֶת הַפָּלָטִין לִשְׁנֵי חֲלָקִים. הַיְנוּ שֶׁמֶּחֱצָה הַפָּלָטִין יִהְיֶה מֻטָּל עַל הָאֶחָד לְצַיְּרוֹ וּמֶחֱצָה הַשֵּׁנִי יִהְיֶה מֻטָּל עַל הַשֵּׁנִי לְצַיְּרוֹ. וְקָבַע לָהֶם זְמַן שֶׁעַד אוֹתוֹ הַזְּמַן מְחֻיָּבִים הֵם לְצַיְּרוֹ. וְהָלְכוּ לָהֶם אֵלּוּ הַשְּׁנֵי אֲנָשִׁים. וְהָלַךְ אֶחָד מֵהֶם וְיָגַע וְטָרַח מְאד וְלִמֵּד עַצְמוֹ זאת הָאָמָּנוּת שֶׁל צִיּוּר וְכִיּוּר הֵיטֵב הֵיטֵב עַד שֶׁצִּיֵּר אֶת חֶלְקוֹ שֶׁהָיָה מֻטָּל עָלָיו בְּצִיּוּר יָפֶה וְנִפְלָא מְאד. וְצִּיֵּר שָׁם חַיּוֹת וְעוֹפוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה בְּצִיּוּרִים נִפְלָאִים וְנָאִים מְאד. וְהַשֵּׁנִי לא שָׂם אֶל לִבּוֹ גְּזֵרַת הַמֶּלֶךְ וְלא עָסַק בָּזֶה כְּלָל. וְכַאֲשֶׁר הִגִּיעַ סָמוּךְ לַזְּמַן הַמֻּגְבָּל שֶׁהָיוּ צְרִיכִין לִגְמר מְלַאכְתָּם הִנֵּה הָרִאשׁוֹן כְּבָר גָּמַר מְלַאכְתּוֹ וְאָמָּנוּתוֹ בְּחֶלְקוֹ בְּצִיּוּר נָאֶה וְנִפְלָא מְאד. וְזֶה הַשֵּׁנִי הִתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל עַל עַצְמוֹ מַה זּאת עָשָׂה שֶׁכִּלָּה הַזְּמַן בְּהֶבֶל וָרִיק וְלא חָשׁ לִגְזֵרָא דְמַלְכָּא. וְהִתְחִיל לַחֲשׁב מַחֲשָׁבוֹת מַה לַּעֲשׂוֹת. כִּי בְּוַדַּאי בְּאֵלּוּ הַיָּמִים הַמּוּעָטִים הַסְּמוּכִים לַזְּמַן הַמֻּגְבָּל אִי אֶפְשָׁר לְתַקֵּן עוֹד לִלְמד לְעַצְמוֹ וְלַעֲשׂוֹת אָמָּנוּת הַצִּיּוּר לְצַיֵּר חֶלְקוֹ בְּזֶה הַזְּמַן הַמּוּעָט, כִּי הָיָה סָמוּךְ מְאד לַמּוֹעֵד הַקָּבוּעַ לָהֶם. וְנִתְיַשֵּׁב בְּדַעְתּוֹ וְהָלַךְ וְהֵטִיחַ כָּל חֶלְקוֹ בִּמְשִׁיחַת סַמָּנִין (שֶׁקּוֹרִין פָּאקִיסְט [סוּג צֶבַע]) וְעָשָׂה פָּאקִיסְט שָׁחוֹר עַל כָּל חֶלְקוֹ. וְהַפָּאקִיסְט הָיָה כְּמוֹ אַסְפַּקְלַרְיָא מַמָּשׁ שֶׁהָיוּ יְכוֹלִין לְהִתְרָאוֹת בּוֹ כְּמוֹ בְּאַסְפַּקְלַרְיָא מַמָּשׁ. וְהָלַךְ וְתָלָה וִילוֹן לִפְנֵי חֶלְקוֹ לְהַפְסִיק בֵּין חֶלְקוֹ וּבֵין חֵלֶק חֲבֵרוֹ. וַיְהִי כִּי הִגִּיעַ מוֹעֵד הַקָּבוּעַ שֶׁקָּבַע לָהֶם הַמֶּלֶךְ הָלַךְ הַמֶּלֶךְ לִרְאוֹת תַּבְנִית מְלַאכְתָּם אֲשֶׁר עָשׂוּ בְּאֵלּוּ הַיָּמִים. וְרָאָה חֵלֶק הָרִאשׁוֹן שֶׁהוּא מְצֻיָּר בְּצִיּוּרִים נָאִים וְנִפְלָאִים מְאד וּמְצֻיָּרִים שָׁם בְּחֶלְקוֹ צִפֳּרִים וְכוּ' בִּדְרָכִים נִפְלָאִים מְאד. וְחֵלֶק הַשֵּׁנִי הָיָה תָּלוּי בְּוִילוֹן וְחֹשֶׁךָ תַּחְתָּיו וְאֵין רוֹאִין שָׁם מְאוּמָה. וְעָמַד הַשֵּׁנִי וּפֵרַשׂ אֶת הַוִּילוֹן וְהִזְרִיחַ הַשֶּׁמֶשׁ וּבָאוּ וְהֵאִירוּ כָּל הַצִּיּוּרִים הַנִּפְלָאִים כֻּלָּם בְּחֶלְקוֹ מֵחֲמַת שֶׁהָיָה שָׁם הַפָּאקִיסְט שֶׁהָיָה מֵאִיר כְּמוֹ אַסְפַּקְלַרְיָא. עַל כֵּן כָּל הַצִּפֳּרִים הַמְצֻיָּרִין בְּחֵלֶק הָרִאשׁוֹן וּשְׁאָר כָּל הַצִּיּוּרִים הַנִּפְלָאִים כֻּלָּם נִרְאוּ בְּתוֹךְ חֶלְקוֹ וְכָל מַה שֶּׁרָאָה הַמֶּלֶךְ בְּחֵלֶק הָרִאשׁוֹן רָאָה גַּם כֵּן בְּחֶלְקוֹ שֶׁל זֶה. וְנוֹסַף לָזֶה שֶׁגַּם כָּל הַכֵּלִים הַנִּפְלָאִים וְכָל הַקְּרִידֶנְצְן (רְהִיטִים) וְכַיּוֹצֵא שֶׁהִכְנִיס הַמֶּלֶךְ לְתוֹךְ הַפָּלָטִין כֻּלָּם נִרְאוּ גַּם כֵּן בְּחֵלֶק הַשֵּׁנִי. וְכֵן כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה הַמֶּלֶךְ לְהַכְנִיס עוֹד כֵּלִים נִפְלָאִים לְתוֹךְ הַפָּלָטִין יִהְיוּ כֻּלָּם נִרְאִים בְּחֶלְקוֹ שֶׁל הַשֵּׁנִי, וְהוּטַב הַדָּבָר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְכוּ'. (וְיוֹתֵר מִזֶּה אֵינִי זוֹכֵר) כָּל זֶה שָׁמַעְתִּי מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ בְּעַצְמִי.

*
ליקוטי מוהר"ן קמא. תורה קע"ב

כָּל הַחֶסְרוֹנוֹת שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם הֵן בָּנִים אוֹ פַּרְנָסָה אוֹ בְּרִיאוּת הַכּל הוּא מִצַּד הָאָדָם עַצְמוֹ. כִּי אוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שׁוֹפֵעַ עָלָיו תָּמִיד אַךְ הָאָדָם עַל יְדֵי מַעֲשָׂיו הָרָעִים עוֹשֶׂה צֵל לְעַצְמוֹ שֶׁאֵין מַגִּיעַ עָלָיו אוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּלְפִי מַעֲשָׂיו כֵּן נַעֲשֶׂה הַצֵּל הַמּוֹנֵעַ אוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּמַגִּיעַ לוֹ הַחִסָּרוֹן לְפִי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁעַל יָדָהּ נַעֲשֶׂה הַצֵּל. וְהִנֵּה הַצֵּל הוּא מִדָּבָר גַּשְׁמִי שֶׁעוֹמֵד נֶגֶד דָּבָר רוּחָנִי (הַיְנוּ שֶׁהוּא דַּק מִמֶּנּוּ) כְּמוֹ גֶּשֶׁם עֵץ וָאֶבֶן נֶגֶד אוֹר הַלְּבָנָה וְהַחַמָּה עוֹשֶׂה צֵל. וְכֵן לִקּוּי חַמָּה וּלְבָנָה עַל יְדֵי צֵל הָאָרֶץ. וְכֵן הַחַמָּה בְּעַצְמָהּ נֶגֶד מַה שֶּׁלְּמַעְלָה מִמֶּנָּה הוּא גַּשְׁמִיּוּת וְעוֹשֶׂה צֵל נֶגְדּוֹ. וְעַל כֵּן הָאָדָם כְּפִי גַּשְׁמִיּוּתוֹ וּכְפִי מַעֲשָׂיו כֵּן עוֹשֶׂה צֵל בְּעַצְמוֹ שֶׁמּוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ אוֹר וְשֶׁפַע שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. אֲבָל אִם הָאָדָם מְבַטֵּל עַצְמוֹ וְאֵינוֹ כְּלָל מִזֶּה הָעוֹלָם אֲזַי אֵינוֹ עוֹשֶׂה צֵל וּמְקַבֵּל אוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְעִקַּר אוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הוּא הַכָּבוֹד כִּי כָּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לא בָּרָא אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "לִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו" וְכוּ' (יְשַׁעְיָה מ"ג) – הַיְנוּ אִם הוּא "מִלא כָל הָאָרֶץ" שֶׁאֵינוֹ כְּלָל מִזֶּה הָעוֹלָם אֲזַי מְקַבֵּל אוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא הַכָּבוֹד. וְזֶה "כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ" (מִשְׁלֵי ג') – כִּי "הַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא" (אִיּוֹב כ"ח), וְעַל כֵּן הַחֲכָמִים שֶׁהֵם אַיִן זוֹכִים לְכָבוֹד עַל יְדֵי שֶׁאֵינָם עוֹשִׂים צֵל לְהַפְסִיק כִּי אֵין לָהֶם שׁוּם גַּשְׁמִיּוּת כַּנַּ"ל. וּכְשֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַרְאֶה פָּנִים שׂוֹחֲקוֹת חַיִּים וְטוֹבָה לָעוֹלָם, וּלְהֵפֶךְ לְהֵפֶךְ חַס וְשָׁלוֹם וְכֵן הַצַּדִּיק כְּשֶׁמַּרְאֶה פָּנִים שׂוֹחֲקוֹת הוּא טוֹב וְכֵן לְהֵפֶךְ. וְזֶה "רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב אֶת הַמָּוֶת" וְכוּ'.

ליקוטי מוהר"ן קמא. תורה י"ט

אות ב'. כִּי צָרִיךְ לְזַכֵּךְ אֶת הַפָּנִים שֶׁיּוּכַל כָּל אֶחָד לִרְאוֹת אֶת פָּנָיו בַּפָּנִים שֶׁלּוֹ כְּמוֹ בְּמַרְאָה עַד אֲשֶׁר בְּלא תוֹכָחָה וּבְלא מוּסָר יִתְחָרֵט חֲבֵרוֹ תֵּכֶף עַל מַעֲשָׂיו רַק מִמַּה שֶּׁיַּבִּיט בַּפָּנִים שֶׁלּוֹ. כִּי עַל יְדֵי שֶׁיַּבִּיט בַּפָּנִים שֶׁלּוֹ יִרְאֶה אֶת עַצְמוֹ כְּמוֹ בְּמַרְאָה אֵיךְ פָּנָיו מְשֻׁקָּע בְּחֹשֶׁךְ

ליקוטי תפילות. תפילה י"ט, ר"צ

וּתְזַכֵּנוּ שֶׁיִּהְיֶה פָּנֵינוּ מְאִירוֹת כָּל כָּךְ עַד שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ כּחַ לְהַחֲזִיר כָּל הָעוֹלָם בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה עַל יְדֵי רְאִיַּת פָּנֵינוּ לְבַד שֶׁיִּהְיוּ פָּנֵינוּ מְאִירוֹת בְּאוֹר פְּנֵי יְהוָה כְּמוֹ אַסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה עַד שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד יִסְתַּכֵּל אֶת עַצְמוֹ וְיִרְאֶה אֶת עַצְמוֹ בְּתוֹךְ פָּנֵינוּ הַמְּאִירוֹת כְּמוֹ בְּמַרְאָה וְאַסְפַּקְלַרְיָא וְיִרְאֶה אֵיךְ פָּנָיו מְשֻׁקָּע בַּחֹשֶךְ, וִיחַדֵּשׁ כְּנֶשֶׁר נְעוּרָיו, וְיָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה בֶּאֱמֶת לְפָנֶיךָ

ליקוטי מוהר"ן קמא. תורה קנ"ג

עִנְיַן קַבָּלַת פְּנֵי תַּלְמִיד חָכָם. כִּי הַלְּבָנָה אֵין לָהּ אוֹר מֵעַצְמָהּ כְּלָל רַק הִיא מְקַבֶּלֶת אוֹר מֵהַשֶּׁמֶשׁ, הַיְנוּ עַל יְדֵי שֶׁהַלְּבָנָה הִיא כְּמַרְאָה מְלֻטֶּשֶׁת עַל יְדֵי זֶה מְקַבֶּלֶת אוֹר מֵהַשֶּׁמֶשׁ וּמִתְנוֹצֵץ מִמֶּנָּה אוֹר לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ. אַךְ אִם הָיָה גִּשְׁמָהּ עָב וְחָשׁוּךְ בִּלְתִּי מְלֻטֶּשֶׁת לא הָיְתָה יְכוֹלָה לְקַבֵּל אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ כְּלָל. וְכֵן הַתַּלְמִיד וְהָרַב הֵם בְּחִינַת חַמָּה וּלְבָנָה כַּמְבאָר בְּמָקוֹם אַחֵר (לעיל בסי' ו' אות ה'). וְאִם הַתַּלְמִיד יֵשׁ לוֹ פָּנִים, הַיְנוּ בְּחִינַת אַנְפִּין נְהִירִין, בְּחִינַת מַרְאָה מְלֻטֶּשֶׁת – אֲזַי יָכוֹל לְקַבֵּל פָּנִים לְקַבֵּל אוֹר פְּנֵי הָרַב. וַאֲזַי רָאוּי שֶׁהָרַב יִתְרָאֶה עַצְמוֹ בְּתוֹךְ פְּנֵי הַתַּלְמִיד הַמְקַבֵּל פָּנָיו כְּמוֹ בְּכָל מַרְאָה מְלֻטֶּשֶׁת שֶׁכָּל הָעוֹמֵד כְּנֶגְדָּהּ רוֹאֶה אֶת עַצְמוֹ בְּתוֹךְ הַמַּרְאָה כֵּן מְחֻיָּב גַּם כֵּן כָּאן שֶׁהַתַּלְמִיד יְקַבֵּל פְּנֵי הָרַב, הַיְנוּ שֶׁיְּקַבֵּל פְּנֵי הָרַב לְתוֹכוֹ שֶׁיִּתְרָאֶה בְּתוֹכוֹ פְּנֵי הָרַב, קַבָּלַת פָּנִים – הַיְנוּ קַבָּלַת פָּנִים מַמָּשׁ כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ דַּוְקָא אִם יֵשׁ לְהַתַּלְמִיד פָּנִים, הַיְנוּ אַנְפִּין נְהִירִין, שֶׁהֵם בְּחִינַת מַרְאָה מְלֻטֶּשֶׁת כַּנַּ"ל. אַךְ אִם אֵין לוֹ פָּנִים, הַיְנוּ שֶׁהוּא בְּחִינַת אַנְפִּין חֲשׁוּכִין, אֲזַי אֵין יָכוֹל לְקַבֵּל פָּנִים, כַּנַּ"ל לְעִנְיַן חַמָּה וּלְבָנָה. וּבְוַדַּאי אֵין מִתְרָאֶה בְּתוֹכוֹ פְּנֵי הָרַב. כְּמוֹ הָעוֹמֵד נֶגֶד כָּל דָּבָר עָב וְחָשׁוּךְ. וְעַל יְדֵי זֶה אֶפְשָׁר לָדַעַת אִם הוּא מְשֻׁקָּע בְּתַאֲוַת מָמוֹן. כִּי אִם אֵין רוֹאֶה אֶת עַצְמוֹ בּוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהוּא בִּבְחִינַת אַנְפִּין חֲשׁוּכִין שֶׁהוּא בְּחִינַת הַמְשֻׁקָּע בְּתַאֲוַת מָמוֹן כַּמְבאָר בְּמָקוֹם אַחֵר (לְעֵיל בְּסִימָן כ"ג, עַיֵּן שָׁם). וְכֵן כָּל אֶחָד נֶגֶד חֲבֵרוֹ אֶפְשָׁר לוֹ לָדַעַת עַל יְדֵי זֶה, כִּי כָּל אֶחָד שֶׁיָּצָא מִתַּאֲוַת מָמוֹן יוֹתֵר מֵחֲבֵרוֹ נִקְרָא כְּנֶגְדּוֹ צַדִּיק, כַּמְבאָר בְּמָקוֹם אַחֵר (שָׁם). וְזֶה שֶׁכָּתוּב פָּנִים בְּפָנִים וְכוּ' (דְּבָרִים ה') – הַיְנוּ בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה הָיוּ יִשְׂרָאֵל בִּבְחִינַת אַנְפִּין נְהִירִין וְהָיוּ יְכוֹלִים לְקַבֵּל פָּנִים דִּקְדֻשָּׁה, הַיְנוּ שֶׁיִּתְרָאֶה בְּתוֹכָם פָּנִים דִּקְדֻשָּׁה כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ פָּנִים בְּפָנִים, שֶׁפָּנִים דִּקְדֻשָּׁה הָיָה בְּתוֹךְ פְּנֵיהֶם, בְּחִינַת קַבָּלַת פָּנִים כַּנַּ"ל. "דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם" – שֶׁהַדִּבּוּר הָיָה מְדַבֵּר עִם כָּל אֶחָד וְיוֹצֵא מִכָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל מֵאַחַר שֶׁנִּכְלָל בְּתוֹכוֹ פָּנִים דִּקְדֻשָּׁה כַּנַּ"ל. אַךְ מִי שֶׁהוּא עַזּוּת פָּנִים אֵין לוֹ פָּנִים דִּקְדֻשָּׁה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְקַבֵּל פָּנִים כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה "כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַזּוּת בְּיָדוּעַ שֶׁלּא עָמְדוּ רַגְלֵי אֲבוֹתָיו עַל הַר סִינַי" (נְדָרִים כ').

הרב דוב הקריא את הסיפור בפעם הראשונה. הרב יצחק ביקש שנקרא את הסיפור שוב, ונבחר מתוכו מילה אחת או משפט – שקשורים אלינו.

משפטים אישיים

· "ויותר מזה איני זוכר" – חסר לי מאוד ההמשך. זה העיקר! המסר שיוצא כאן קשה לי ביותר, לכן חסר לי ההמשך. הקושי? הראשון שטורח, עובד ויוצר. השני לא עובד. מזלזל, מכלה את הזמן בהבל וריק. מביא רק צבע אחד. "והוטב הדבר בעיני המלך"?? איזה סיום זה?

· "וזה השני התחיל להתסתכל על עצמו"…

· לשני היה אכפת מהמלך. העניין איננו תחמון או טרחה – אלא הרווח של המלך. השני לא עסוק בעצמו ובהשקעה שלו, אלא בהנאה של המלך. השני דאג למלך. הראשון דאג לעצמו.

· "והשני לא שם אל ליבו גזרת המלך ולא עסק בזה כלל… וכן כל מה שירצה המלך… יהיו כולם נראים בחלקו של השני" – אני מכיר את החוויה הזו מעצמי. אבל יש כאן הפתעה: השני התעלה על הראשון. בתוצאה שלו יש משהו שאין אצל הראשון. הוא לא רק גונב את היצירה של הראשון. הוא יוצר יצירה אינסופית.

· "והשני לא שם" – זה לא שהוא לא שם לבו אל המלך, זה מתחיל עוד קודם. הוא ממקום אחר, הוא מסיפור אחר. הוא לא שם… / "והשני לא"!

· "ולא עסק בזה כלל" – הוא לא התעסק בזה. במה? במלך או בגזרה? הרגשתי חזק את זה שהוא לא התעסק.

· "ונתישב בדעתו". ברגע שהשני לא מספיק הוא מתיישב בדעתו. מה קורה כששיבשתי את העניינים? זה לימוד גדול עבורי – להתיישב בדעתי.

· "ועמד השני ופרש את הוילון והזריח השמש…" – השני עושה עוד פעולות: הוא מזיז את הוילון ומזריח את השמש באופן פעיל.

· "וחלק השני היה תלוי בוילון… ולא היו רואים שם מאומה" – מה שאינני רואה? האם זה חושך מפחיד? אולי יש כאן ממד של הפתעה וציפייה למשהו אחר?

· "וחילק להן את הפלטין…" – למה צריך שניים? בדרך כלל אמן אחד מצייר את השלם? כנראה יש איכות מיוחדת בכך ששניים יוצרים יחד דבר אחד.

· "והשני לא שם אל לבו גזירת המלך" – מה השני עשה? בציור הוא לא עסק, אבל במה כן? בסופו של הסיפור נראה שהשני עמד במשימה, וגם השתמש בזמן לדברים אחרים. בסופו של הסיפור, הוא עשה בשכל – יותר מכולם.

· "פאקיסט" – נשארתי בתימה על הצבע השחור. הוא סופג לתוכו את כל הצבעים. זו תמונת הראי למראה – שמשקפת הכול. נשארתי עם סימן שאלה על ר' נחמן. אולי הוא רומז לשחור של אישון העין שקולט את הכול וגם משקף את הפנימיות.

· "והלך ותלה וילון לפני חלקו" – השני קובע תחום לעצמו, נפרד ממה שעשה הראשון על מנת ליצור – ולפתוח לעצמו פתח ליצירה. בלי תחרות. בלי השוואה. בפינוי המקום הזה ובאי העשייה שלו – בתוהו – משהו מתאפשר. כך מתאפשרת יצירה שגדולה ממני.

· "הוילון" – הסיפור הזה מתאים לישראלים שמאלתרים בסופו של היום, ברגע האחרון. השני בנה משהו כדי לצאת מהברוך. זה לא מה שהמלך ציפה. המלך מגיב לאילתור באופן חיובי. המלך עובר משהו. הוא מבין שיופי יכול להופיע בעוד דרכים. המלך משתנה, ולכן "הוטב בעיניו".

· "והלך והטיח כל חלקו" – השני לא שוקע בייאוש כשהזמן אוזל. הוא מוצא את הפיתרון בדעתו ("נתיישב בדעתו") – ובחלקו שלו.

· "וקרא לשני אנשים" – כמה יצירתיות יכולה לצאת משני אנשים שלא ידעו לצייר קודם, ושקיבלו ציווי מהמלך ליצור. בסופו של דבר – הצליח לו!

· "וקבע להם זמן" – יש רמזים לכך שהם לא היו אנשי אומנות. כשמגבילים אמן בזמן זה קשה לו, המלאכה עצמה דורשת חופש. דווקא השני הוא הצייר האמיתי, בגלל הגבלת הזמן.

· רוצה להודות לצייר הראשון שמציל אותו ברגע האחרון. הראשון הוא זה שפותח את הוילון. "אני חי עליך! ציירת מאוד יפה! תודה רבה".

· מברך ששני הציירים ידעו לא להתחרות על השכר. יש למלך מספיק לשניהם. מברך שהשניים ידעו מה השניים נותנים זה לזה. כשמש וירח. השלמה זה של זה.

· "כי היה סמוך מאוד למועד הקבוע להם" – אני אוהב את הסיפור הזה. אני לוקח מהסיפור דרך: גם אם עשית שטויות כילד וכבר מאוחר – יש לך פטנט: במקום ליצור תשקף. בענווה. תאפשר. לא צריך שזה יבוא ממך.

· "וקבע להם זמן… מחויבים הם לסיימו" – התרגזתי על המלך. הטרגדיה מתחילה מהמשפט הזה. האידיליה לא יכולה להימשך.

· המשפט שלי הוא הסיפור כולו. אני מאוד אוהב את הסיפור הזה. הוא לא מצחיק אותי. אני מזדהה עם האיש השני, ובכל זאת התחושה שלי היא לא של הנאה. הוא גם לא ישראלי מצוי. הוא היה רוצה להיות במקום של השני. לא מצליח לו! הוא מנסה, מתרסק ונשבר. הוא למד ועשה קורסים, אבל זה לא יוצא. הוא שוחה בלי משים, בלי כוונה או תכנון – הרוח מגלה אותו לעולם, לעצמו. הוא ניצל. ועוד משהו: הבעיה שלי עם המלך (מלכו של עולם) איננה שהוא קבע זמן ליצירה. אני טוען כנגדו: "מה אתה רוצה מבני האדם? מה אתה מטיל עליהם? זה מצב בלתי אפשרי לעשות את דבר המלך… יש אנשים שיכולים לשחק את המשחק, אשריהם! השני אומר: מה אתה רוצה ממני? מה עשית פה"?

· יש מתח קיומי בכך שהזמן הוא קצוב! זה שלא היה לו קצה חי בלי לגלות את העצמיות שלו, באין, בזרימה. מה אתה מתלונן? הרי זה דרכו של עולם!

· לא התלוננתי. זה תיאור מצב. לענ"ד זה תיאור מצב של אנשים רבים.

· "והלך הראשון ויגע… יפה ונפלא מאוד" – התוצאה של הראשון היא ציור יפה ונפלא. הוא לא הגיע לתוצאה "נפלאה" סתם. הוא למד היטב, השקיע השקעה אדירה. כל יצירה "נפלאה" לא יכולה להתרחש בלי השקעה ולמידה. ובכל זאת המלך רואה טוב בשני? הצייר השני מפחיד אותי. הוא מאלתר.

· "והוטב הדבר בעיני המלך" – זה מבהיל אותי? אין הבדל בין המציאות לבין השתקפות שלה (בסרט, במראה)? אני לא יכולה להתחבר להסתכלות חיובית על השני.

· נהניתי מהסוף של הסיפור. זה התחדש לי השנה: לי יש תוכנית ליניארית שגם הקב"ה שותף בה, הכל ברור. אני למדתי ההפך: יש הרבה אנשים שקונים עולמם בשעה אחת. יש ניסים. באמת שאיננו מבינים את המציאות. גם אחרי ש"יגעת ומצאת".

דברים של הרב דוב

הסיפור הזה הפוך לגירסא בה המלך נותן לשני שכר דרך השתקפות שכר הראשון. ההיכרות שלי עם ר' נחמן מביאה אותי לביטחון שכך ר' נחמן סיים אותו. הסיפור הזה מסכם את השנה, עבורי. "מהו שיקוף"? גם הציור של הראשון הוא שיקוף. זה היה ציור ריאליסטי. העתק של המציאות. הוא עשה את עבודתו. יש רמות שונות של שיקוף. אני מרגיש ששאלת השיקוף שנכחה השנה בבית המדרש ברמות שונות. שיקוף איננו פטנט. הוא לא מסתכם בחזרה על דברי השני במילים שלו. השאלה היא אם אני, המשקף, הפאקיסט – הוא בחינת מלכות ש"לית לה מגרמה כלום"? זה דורש עבודה רבה. כדי להיות כלום, זה דורש זמן ועבודה רבה. כדי להיות "גורנישט" צריך לעבוד. לא כל אחד זוכה ל"אין". אפשר לשקף מילים של מישהו בדיוק והן יהיו מילים שלי. המלאכה של הסרת הוילון היא מלאכה עדינה. היא קשורה לזיכוך עדין והדרגתי. זו בחינה של "מעט המחזיק את המרובה". האין איננו כלום, אלא ההתחלה. זה המקום הכי קרוב להתחלה. ההבדל בין כלום לבין אין – הוא ההבדל העמוק ביותר.

אם הייתי עוצר אחרי הדברים שאמרו חברים במעגל לפני דברי הסיכום שלי – מה היה לנו? האם לא היה לנו כלום? אם הלימוד היה מסתיים פה – במידה והוא יכל להכיל את כולם ולהיות מראה ושיקוף נקי של "אין" – עשינו את הכול. יותר ממישהו שהיה עובד לפי חוקי הדידקטיקה של מכון להכשרת מורים ומעביר שיעור לפי כל כללי הטקס. היכולת שלי להיות "מצע" שעליו תלמידים יכולים לבוא לידי ביטוי זו מלאכה קשה ועדינה של זיכוך, התנקות מתמדת. של בדיקה עצמית. שאני כלי לשכינה. למה שקורה במציאות. שאני נותן לדברים לעבור דרכי. זה לא פטנט. זו יכולת שנרכשת בעמל רב.

בתורה קע"ב ר' נחמן מדבר על חסרונות. "האדם על ידי מעשיו" – (א רק המעשים הרעים!) – יוצר את הצל. בתורה י"ט ר' נחמן מלמד אותנו שזיכוך פנים חוסך מילים. ברגע שאתה רואה את פני הצדיק, את המראה – יש שיקוף עצמי של כל העוונות. השיקוף מעורר לתשובה עצומה. הצדיק עובד על עצמו, מזכך את הפנים שלו – עד שהפנים שלו הופכים למראה. גם לתלמיד יש עבודה של ביטול והזדככות. בתורה קנ"ג ר' נחמן מוסיף לפרט את היחסים ההדדיים של הפנים. זיכוך הפנים קשור גם לתאוות הממון, למציאות הגשמית. שחרור האינסטינקט הטבעי שלנו לאסוף, לאחוז ולכרוש – יוצרת פנים מזוככות. ר' נחמן דורש את "פנים בפנים דבר ה' עמכם" ואת "קבלת פנים" – במעמד הר סיני: בני ישראל זכו לפנים לפנים מלוטשות ונקיות דגמרי, והקב"ה נכנס לתוכם. "דבר ה' עמכם" – הדיבור היה יוצא מכל אחד מישראל. שכינה דיברה מתוך גרונם. בזכות שנתנו לאור האלוקי להשתקף בתוך הפנים. זה גם המדד לקבלת תורה: "מי שיש לו עזות פנים" (סימן שלא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני) – היכולת לזיכוך אמיתי. מסיימים בתפילה למאור פנים (לקוטי תפילות, י"ט).

יוסי:

הסיפור הזה הוא אולי הסיפור הכי לא חינוכי של ר' נחמן. זה הרי תמיד הכי מעצבן אותנו – האנשים האלה שמתעצלים ולא עושים דבר כל הזמן, ובסוף פתאום יש להם איזו הברקה והם גם לוקחים את כל הקופה וגם מוצאים חן בעיני המלך. ופה הדמות הזו הופכת להיות גיבור הסיפור.

אך אני רואה אופציה אחרת להבין את הדמות הזו. רגילים לומר שליקוטי מוהר"ן הוא: "ספרם של רשעים" – הוא מורה דרך בשבילנו ברגעים האלה שבהם אנו במצב הכי קשה. בהבנתי האדם הזה מוצא את עצמו במשבר עמוק – הוא פתאום שם לב שהוא שכח את גזרת המלך ולא עשה את מה שהוא נצטווה לעשות. זה אחד הרגעים הקשים בחייו של אדם – הבושה שמתרגשת עליו כשהוא בוחן את עצמו לרגע, ולפתע שם לב שהזמן עובר והוא לא עומד בציפיות ממנו.

ההברקה של גיבור הסיפור ברגע הזה איננה הברקה "חיצונית", היא איננה חבל הצלה כזה שנשלח אליו. הרי אפשר היה לספר את הסיפור כך שברגע האחרון עולה לו הברקה גאונית, והוא ברוב כישרונו מצליח בתוך יום אחד לצייר ציור מדהים שווה ערך לזה של חבירו.

אבל ה"הברקה" שלו בסיפור הזה היא כמעט ולא לעשות כלום. הדבר היחיד שהוא כן עושה זה להביא את עצמו כמות שהוא – ולמרוח את הכל בצבע שחור. התיקון של המצב שלו הוא ביכולתו לבוא ברגע האחרון אל המלך עם מה שיש לו ועם מי שהוא, וזאת בהודאה הפשוטה האומרת: "אין לי כלום! המצב שחור משחור. אני יודע שהמלך דורש אבל אני לא עשיתי שום דבר"…

כוחו של הגיבור הוא בעובדה שהוא לא מזייף – הוא לא ינסה לעשות כאילו, לשחק את מה שהוא לא ולעבוד על עצמו ועל העולם. הוא מודה בפה מלא מול המלך: "האמת היא שאני ביזיון".

הסוד שר' נחמן מלמד אותנו הוא שקיימת אפשרות שכאשר אני אניח את ריקנותי על השולחן כמות שהיא – את חסרונותיי, את מה שאין בי – אהפוך לשיקוף שבתוכו ניתן להכיל אור אינסופי. הסוד שמקופל בשיקוף הוא שאם אין בי כלום, אם אינני שום דבר, אז בעצם יכולים להשתקף בתוכי המון דברים – כל היופי של העולם, כל היצירות שאחרים עושים, ואולי אפילו המלך בעצמו!

הענין הוא שבדרך כלל אני לא אתן לדבר כזה להתרחש משום שאני לא רוצה להיות מראה ליכולותיהם של אחרים – אני ארגיש שתופסים עלי טרמפ. יש לי אגו אשר קורא לי להעריך ולהגשים את עצמי, ואומר לי שגם אני צריך ליצור משהו. אבל אם אני מסוגל באיזשהו מקום להיחלץ מהאגו שלי ולהשתחרר מהרצון המתמיד להצליח, ולהיות פתוח לגמרי – בשקיפות, בנקיות – אז אני יכול להפוך את עצמי לכלי ליופי של מישהו אחר, ליופיו של העולם, לקב"ה. אז זה כבר לא יכול גם לעצבן את מי שכן עבד קשה ויצר כל הזמן – כאשר הגיבור עומד מולו בנקיות ואומר: "כזה אני".

ר' נחמן מלמד אותנו את התנועה הנפשית הזו: לתת לקב"ה במתנה את עצמנו, כמו שאנחנו, דווקא בשיא הייאוש והריק שלנו. יש בזה חן מיוחד.

כל עוד זה נעשה באותנטיות, ולא הופך להיות שיטה. לא לעשות את זה הרבה פעמים.

אני לא מזדהה עם התיאור שלך. הגיבור כאן לא מתואר כאדם עצלן אלא כ"לא חש לגזרת המלך" – הוא היה רגוע כל הסיפור, לא לחוץ ומפוחד.

לי ברור שמי שלוחצים אותו יוצא מלפפון חמוץ.

אני מבין שהאמירה בדברים שאמרת היא שאתה יכול להגיע רק לשלב מסוים, וממנו אתה אומר לה': "מכאן והלאה זה הכל שלך". אבל הקטע של הבטלנות עדיין מציק לי – הוא הרי ממש לא עשה כלום.

כולם קופצים כשקוראים את הסיפור, אבל הרי גם הקב"ה לקח סיכון כשהוא ברא עולם, שיחרר אותו, ונתן לאנשים בחירה חופשית. אם הסיפור הזה הוא סיפור התכנית האלוקית אז הוא אומר לנו שיש סוגים שונים של אינטליגנציות באנשים. לא צריך למדוד על פי הפרודוקטיביות – יש דברים אחרים שה' זרע בעולם והם גם עובדים. הגיבור מצליח פה לא בגלל הקומבינה – יש לו כח אחר. הוא מסתיר עם הוילון לא בשביל להפתיע, זה לא גימיק. אלא כי האפשרות של המלך להיות פתוח לאינטליגנציה הרגשית שלו תהיה רק אם ברגע האמת הוא יחשוף את זה ויגיד למלך: "בבקשה, זה אני"!

לדעתי הוא רצה שהמלך יכבד את העמל ורק אח"כ יכבד את היצירתיות. לכן הוא קודם כל שם וילון ומסתיר את החלק שלו.

אלו סוגים שונים של אנשים, וגם לראשון אי אפשר בלי השני – גם היכולת לצייר ציפור נוצרה בזכות הראשון שהעיז, שעשה גימיקים. לא כולם צריכים לעבור את אותו מסלול.

שמעון דייטש:

אני חושב שהשני בסיפור הוא דמות הצדיק. הצדיק הוא אדם שזיכך את הפנים שלו עד למצב כזה שהמסתכל עליו יראה את עצמו. בעצם המפגש איתו החסיד מבין את עצמו.

משל למערכת יחסים כזאת יכולה להוות מערכת היחסים בין הסופר למבקר – הסופר משקיע את כל זמנו ומרצו ביצירה, והמבקר מנתח ובעצם נותן מראה ליצירה, והמראה שלו היא מה שנותן את העוצמה לדבר משום שהיא משקפת את המציאות. למעשה מדובר כאן על שתי דמויות שונות לחלוטין שקיימות במציאות.