מעשה מבטחון/ הרב דוב זינגר
כברכה ראשונה נעבור על פסוקי הבטחון וכל אחד יבחר לעצמו איזה פסוק שמדבר אליו.
* וַאֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ אָשִׁירָה לַה' כִּי גָמַל עָלָי:, הבטחון נותן לי את האפשרות לשמוח, גיל לי.
* בְּטַח בַּה' וַעֲשֵׂה טוֹב שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה, כלומר לא הכל מוטל עלינו, לבטוח בה' ולעשות טוב.
* ה' צְבָאוֹת אַשְׁרֵי אָדָם בֹּטֵחַ בָּךְ, כל מה שיש בעולם זה הקב"ה גם מאחורי וגם מולי זה קב"ה זה מקל על העניינים, ומאוד מתבקש להוסיף ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו שנותן לנו סוג של לחצן מצוקה.
יונתן: גּוֹל עַל ה' דַּרְכֶּךָ וּבְטַח עָלָיו וְהוּא יַעֲשֶׂה, אם הייתי יכול הייתי חותך את הגול, שיעשה את זה גם בלי שאני גול. לפעמים שלא יודעים מה לעשות, סומכים עליו לגמרי שהוא יעשה.
* וַיִּתֵּן בְּפִי שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּה לֵאלֹהֵינוּ יִרְאוּ רַבִּים וְיִירָאוּ וְיִבְטְחוּ בַּה', ההתחדשות על ההתבוננות בעובדי ה' זה כל הזמן להיות עם שיר חדש, ולהגיע משם ליראת הרוממות ומזה לבטחון בה', אני רואה פה התבוננות חדשה ושמערכת היחסים עם הקב"ה תהיה בהתחדשות ובהתגלות מתמדת..
הרב דוב:
מלך אחד אמר בלבו:
מי ימצא שלא יהיו לו לדאוג יותר ממני, כי יש לי כל טוב ואני מלך ומושל.
והלך לחקור אחר זה.
מה המלך מחפש?
* סוד האושר.
* האם יש מישהו יפה ממנו.
* מה עושים האנשים הפשוטים.
* מי פחות דואג ממני, שהרי לי יש סיבה לא לדאוג.
* עצם החיפוש והשאלה שלו מעידות שהוא כבר לא רגוע.
הרב דוב: מה שנותן לו את הבטחון זה שיש לו את הכל, יכול להיות שהוא אומר מה היה קורה לי אם היו לוקחים לי את זה? כמה הבטחון שלי נשען על זה שאני מלך והוא הולך לחפש.
הרב שמעון: אני חושב שמונחת הנחה שהיא דמיונית שהיא בעיקר של אנשים שהם לא מלכים ועשירים כאילו המלך הוא אדם רגוע ויש לו הכל. לכאורה זה הפוך, ככל שיש לך יותר תפקידים אתה לא יכול לישון בלילה. את הסיפור סיפר מישהו עני שרחוק מלהיות מלך.
* בכיוון של הרב שמעון, לא כתוב שהמלך לא דואג, כתוב מי ימצא שלא יהיו לו לדאוג יותר ממני.
הרב דוב: עצם הניסוח של דואג מכניס אותנו לתנועה של דאגה.
והיה הולך בלילה והיה עומד אחורי הבתים להקשיב ולשמוע את דברי העולם. והיה שומע דאגות כל אחד, שזה אינו הולך לו כסדר בחנות, ואחר כך הלך לבית אחר, ושמע שיש לו דאגה שהוא צריך להמלכות, וכן שאר כל הדאגות של כל אחד ואחד.
וראה ששם יושב אחד ומנגן על הכינור שצריך להקשיב מאוד כדי לשמוע את הקול [למה לא שומעים את הכינור?] והוא שמח מאוד וקדרה עם משקה עומדת לפניו והמשקה היה יין ומאכלים עומדים לפניו והוא שמח מאוד מלא שמחה בלא דאגה כלל.
הלך ונכנס לתוך הבית ושאל בשלומו, והשיבו [וזה כבר מעיד על כך שהוא לא שיכור, היין הוא לא המשמעותי אצלו]. וראה הקדרה עם המשקה לפניו והמיני מאכלים והוא רק מלא שמחה. וכיבד את המלך לשתות ושתה אל המלך [מה זה אל המלך? אולי לכבודו, הרי הוא לא יודע שהוא המלך. אולי הכוונה היא 'למען המלך' בגלל ההמשך] והיה המלך שותה גם כן למען האהבה. אחר-כך שכב לישן וראה שהוא אך שמח בלי שום דאגה. [מעניין, איך אפשר לראות שמישהו שמח?]
ובבוקר עמד המלך וגם הוא עמד.
וליוה את המלך.
ושאל המלך אותו: מאין אתה לוקח כל זאת? [והנה כבר אנו יודעים שזה ממקום של אָין]
והשיב לו: אני יכול לתקן כל תיקוני הדברים שנתקלקלו [שקורין נאפריווקיס], כי מלאכה שלמה איני יכול, רק תיקוני הדברים שנתקלקלו. [חלק מההגדרה שלו היא שמלאכה שלמה איני יכול, רק תיקוני דברים] ואני יוצא בבוקר ואני מתקן איזה דברים. וכשאני מקבץ מזה איזה סך חמישה-שישה זהובים אני קונה לי כל אלו הדברים של אכילה ושתיה.
כששמע המלך זאת, אמר בליבו: אקלקל לו זאת.
למה הוא רוצה לקלקל?
אפשר לומר שהוא רוצה לראות עד כמה השמחה תלויה בדבר הזה, כי הרי זה נושא המחקר שלו. היכולת לבטוח בלא דברים אחרים.
אילן: יכול להיות שיש כאן עוד רבדים, אולי שהוא מקנא בו או משהו כזה.
הרב דוב: הקול שאילן אומר הוא מעניין, כי הכשרון של הגיבור הוא לתקן ומולו עומד המלך ומקלקל את זה, 'אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין שאפשר לתקן'.
הרב שמעון: הוא מתקן את קלקולי המלך. יש פה פשט בסיפור. וחלוקת תפקידים ברורה. המלך הוא המקלקל ואל מולו עומד מתקן התיקונים ולאורך הסיפור הוא מתקן.
* יש פה הערה מעניינת, שהשיפוצניק שמח בחמשה שישה זהובים, אני שמח בזה שיש לי כסף ומתפרנס, והמלך אומר שיכול להיות שיש משהו מעבר לזה, בא נוריד את הכסף ונראה מה קורה פה.
יש פה כמה שרוצים לגלות את היצר של הקלקול ורוצים לראות איפה זה נמצא.
הרב שמעון: חשבתי שבעצם ר' נחמן אומר פשט בספר איוב. הרי תמונת הפתיחה באיוב היא שיש את איוב שהוא צדיק תמים, ואז המלך מתפאר בפני הפמליה של מעלה ואז השטן אומר שהכל טוב לו בגלל שהכל טוב ובא נראה מה קורה שלא טוב.
פה בסיפור אני רואה שהמלך מכיל את שניהם. המלך אומר גם דברי המלך וגם את דברי השטן.
הלך המלך ונתן כרוז שכל מי שיהיה לו דבר לתקן לא ייתן לשום אדם לתקן, רק יתקן בעצמו או יקנה לו הדבר הזה חדשה. [הממלכה מקבלת את השגעון בהבנה]
בבוקרהלך לשאול אחר תיקוני הדברים ואמרו לו שגזר המלך שלא ליתן לשום אדם לתקן שום דבר.
וירע בעיניו, אך בטח בה'.
והלך וראה גביר אחד שחוטב עצים.
ושאל אותו: למה אתה חוטב עצים? האם זה כבודך? [אילן: הוא כבר מכניס לו את התשובה].
אמר לו: חזרתי אחר איש שיחטוב עצים ולא מצאתי והוכרחתי לחטוב בעצמי.
אמר לו: תן לי ואני אחטוב עמך. וחטב העצים ונתן לו הגביר זהב אחד.
ראה שזה טוב והלך לחטוב עוד עצים עד שקיבץ שישה זהובים וקנה שוב כל הסעודה [ובזה הלשון אמר רבנו ז"ל: אין דיא סעודה איז גיווען אסעודה], [הרב דוב: הסעודה הייתה סעודה, כלומר שהסעודה היא כמו שצריך, הוא לא התקמצן, והסעודה עומדת בתקן של סעודת שישה זהובים] והיה שמח.
והמלך הלך שוב אחרי חלון ביתו לראות וראה שזה יושב והמשקה והמאכלים לפניו והוא שמח מאוד.
הלך המלך ונכנס לתוך הבית וראה כנ"ל ושכב גם כן שם כמו הלילה הראשון.
ובבוקר עמד האיש וליוה את המלך.
ושאל לו: מאין אתה לוקח זאת, כי זה צריך להוציא עליו ממון?
והשיב לו: דרכי היה לתקן כל הדברים שנתקלקלו ואחר-כך גזר המלך שלא ליתן עוד לשום אדם לתקן וחטבתי עצים עד שקיבצתי ממון לזה כנ"ל.
והלך המלך מאיתו וגזר שלא ליתן לשום אדם לחטוב עצים.
ויהי כאשר בא אל האדם לחטוב עצים והשיב לו, שגזר המלך גזר-דין שלא ליתן לשום אדם לחטוב עצים, וירע בעיניו כי אין כסף, אך בטח בה'.
והלך וראה אחד מנקה הדיר.
ושאל אותו: מי אתה שתנקה הדיר? [דיר מן]
השיב לו: חזרתי ולא מצאתי מי שינקה לי והוכרחתי לנקות בעצמי.
אמר לו: תן לי ואני אנקה.
עמד וניקה אותה ונתן לו שני זהובים. [יש איזה תהליך של התדרדרות מתיקונים לחטיבת עצים לניקוי הדיר. זה עדיין לא מלאכה שלמה, ברמז נעיר שיכול להיות שזה הסוד של השמחה שהוא לא יודע לעשות מלאכה שלמה ועל הסוד הזה הוא לא ויתר] הלך וניקה עוד דירים וקיבץ שישה זהובים וקנה שוב כל הסעודה הנ"ל, והלך לביתו [והסעודה הוא סעודה] והיה שמח מאוד.
[לפום צערא אגרא]
[מעניין שהוא לא רוצה להרוויח יותר מששה זהובים, בעולם שלנו חוסכים שמים בצד, והוא לא שם בצד למרות שהוא רואה שהמשק מתדרדר]
[יש נקודה אחרת שהוא לא רוצה מחר שבע זהובים, אלא מספיק לו שש]
[מי שדואג הוא חוסך, אבל הוא לא דואג הוא יודע שכל יום יהיה לו]
כמובן שאת זה צריך להבין אבל אנחנו רואים שאין לו שאיפות להתקדם מעבר לסעודה, ואין לחסוך. [אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שבכלל צריך לדאוג את המחר והוא חי את ההיום, הוא רואה את העכשיו, חי בטוב את העכשיו].
הלך המלך שוב לראות וראה שוב ככל הנ"ל ונכנס לבית כנ"ל.
ואחר-כך בבוקר ליוה עוד את המלך ושאל אותו המלך שוב כנ"ל, והשיב לו כל הנ"ל.
הלך המלך וגזר שלא ליתן לשום אדם לנקות דיר.
בבוקר הלך האיש לחזור לנקות דירים, והשיבו לו שהמלך גזר על זה כנ"ל. [אמרו לו כנ"ל, והוא כבר הבין לבד]
הלך האיש והשכיר לאיש חיל אצל המיניסטער שלוקח חיל למלך כי יש חיל שלוקחין אותם בזרוע מה שמגיע לו מהמדינה ויש חיל ששוכרין אותם. והלך הוא והשכיר עצמו לאיש חיל. והתנה עם המיניסטער שאינו משכיר עצמו לעולם כי אם לזמן, ובכל יום ויום בבוקר יתן לו שכרו. והמיניסטעאר הלביש אותו תכף בבגדי אנשי חיל ותלה לו חרב בצידו ושלח אותו למקום שצריך.
אחר-כך לעת ערב כשעשה כל פעולתו השליך הבגדים מעליו [אילן: המנגינה היא לא רגועה, למה שלא יתלה על הקולב למה להשליך את הבגדים] וקנה לו כל הסעודה הנ"ל והלך לביתו [והסעודה הוא סעודה] והיה שמח מאוד. [פה זה מתחדד שהוא מתנה את עצמו ליום אחד, ברוך ה' יום יום, הוא מתנה עם המיניסטער, שהוא מוכן להיות חייל אבל דבר אחד הוא לא יכול להרשות לעצמי להתחייב ליותר מיום]
הלך המלך שוב לראות וראה שהכל מוכן לפניו והוא שמח מאוד כנ"ל ונכנס לביתו ושכב כנ"ל, ושאל אותו כנ"ל, וסיפר לו ככל הנ"ל.
[מעין סוג של הכנסת אורחים יש פה. בפשט הסיפור יכול להיות שהמלך מסתתר כל פעם אחרת, ועדיין הוא רואה שיש דליפה במודיעין]
הלך המלך וקרא להמיניסטער וציוה עליו שלא ירים את ידו לשלם מהקאסע לשום אדם באותו היום.
בבוקר הלך להמיניסטער שישלם לו שכרו עבור היום ולא רצה.
ושאל לו: הלא התניתי עמך שתשלם לי בכל יום?
השיב לו, שהמלך גזר שלא לשלם לשום אדם היום. וכל מה שטען עמו לא הואיל [אולי צ"ל הועיל. ובנוסח האידי: האט ניט גהאלפען].
והשיב לו: מוטב אשלם לך מחר בעד שני ימים והיום אי אפשר לשלם לך.
מה עשה? הלך ושבר חתיכה מהחרב ותיקן שם עץ במקומה ולא היה נראה וניכר מבחוץ כלל. והלך והשכין אותה החתיכה וקנה שוב כל הסעודה הנ"ל [והסעודה הוא סעודה].
הלך שוב המלך וראה שהשמחה בשלמות כמקודם ונכנס שוב לביתו ושכב שם כנ"ל, ושאל אותו כנ"ל, וסיפר לו ככל הנ"ל שהוכרח לשבור הלהב של החרב מן הקתא והשכין אותה כדי לקנות לו צרכי הסעודה, ואחר-כך כשאקבל מעות בעד אותו היום אפדה ואתקן את החרב ולא יהיה ניכר כלל, כי אני יכול לתקן כל הדברים שנתקלקלו [ולא יגיע שום הזק להמלך]. [בפעם הראשונה זה לא היה כתוב, ועכשיו הוא מסביר את זה למלך][אילן: הסוגריים פה כי מישהו לא היה רגוע?]
הלך המלך לביתו וקרא את המיניסטער וציוה עליו באשר שיש חייב מיתה, בכן תקרא אותו האיש חיל ששכרת שיהיה איש חיל ותצוה אותו דיקא שהוא יחתוך ראשו של החייב מיתה. הלך המיניסטער ועשה כן, וקרא אותו ובא לפני המלך.
והמלך ציוה שיתאספו כל השרים, כדי לראות השחוק הזה שנמצא איש שנעץ חתיכת עץ במקום החרב. [לא נראה שהוא סיפר להם מה השחוק, אלא אמר להם שיבואו]
והוא בא לפני המלך וייפול לפני רגליו ושאל לו: אדוני המלך על מה נקראתי?
אמר לו: כדי לחתוך הראש של החייב מיתה.
השיב לו והתחנן לפניו, באשר שמעולם לא שפך דם בכן יקרא אחר לזה.
והמלך השיב לו שהוא דווקא מוכרח עתה לשפוך דמו.
אמר להמלך: וכי יש פסק ברור על זה, אולי אין הדין ברור שהוא חייב מיתה ואני לא שפכתי דם מעולם, מכל שכן שאשפוך דם שאינו ברור אם הוא חייב מיתה.
השיב לו המלך: בודאי הדין ברור שחייב מיתה, כי בודאי יש פסק על זה [שקורין: דעקריט] ועתה מוכרח שאתה דווקא תשפוך דמו.
ראה שאי אפשר לפעול אצל המלך.
פנה עצמו אל השם יתברך ואמר: אל שדי אני לא שפכתי דם מעולם ובאם זה האיש אינו חייב מיתה יהיו נעשה מהברזל עץ.
וחטף החרב ושלפה מתערה וראו הכל שהוא עץ, ונעשה שם שחוק גדול.
ראה המלך שהוא איש נאה כזה, ופטרו לשלום.
הרב דוב:
את הסוף של הסיפור נשהה לרגע, אני רוצה ללכת עם הבקשה, קודם כל כמה תגובות אל הסיפור, להושיב מישהו מהדמויות על הכסא, ולהגיד לו דברי קנאה או הזדהות או שאר דברים העולים מהבטן.
דיבורים שנאמרו לגיבור הסיפור
* בטחון בטחון, אבל צריך להיות קצת עם הגיון בריא. לראות את המציאות. אתה רואה שיש מדליף, תחשוב פעמיים ותחסוך.
* כל הכבוד, איך הצלחת כל פעם! איך לא נפלת!
* מאיפה ינקת את זה? מהיכן המקור לכח הזה?
* לא רק שאתה יושב בצד ובוטח המעלה הגדולה שאני רואה בך, זה היכולת לקום כל פעם מחדש ולחפש להיות בעל יוזמה ולהצליח מחדש למצוא איזשהו עסק שהוא מלכתחילה לא מכיר אותו. לאחר שכל ימיו הוא מתקן תיקונים הוא כל הזמן מוצא פתרונות. אדם בעל יוזמה ומעוף, אדם פיקח. אני מאוד אוהבת אותו.
* קצת משהו אחר, אדם שנמצא לגמרי בשמחה בלי שום דאגה, אתה מעורר בי תחושה של כוחי ועוצם ידי. אני לא יודעת אם זה בטחון לחשוב שכל הזמן תסתדר ואין שום דאגה – אתה לא זקוק לאף אחד. אני מתלבטת אם הרגש בא מהקנאה או מהשפיטה.
אילן: אני רוצה לחזק את זה, ולומר את העניין הזה שאתה מרגיש עצמך שיכול הכל, אפילו הקב"ה אתה משתמש בו לעניינים שלך, הכל זה כלים לתיקונים שלך, אתה יכול להשתמש בהכל. גם בתפילות שלך, הכל בשבילך – אתה מתקן את הכל, גם את הקב"ה. עד כדי כך, שאתה אוהב חרב מברזל לעץ. הרגש הוא התפעלות..
* אני מנסה ללמוד מהמעלות שלך אבל זה קשה, אולי בגלל הפחד שלי. הפחד שלי מגיע מהנושא שאתה לבד, אתה שמח לבד. וגם המלך לבד. כלומר אין פה משפחה – אתה לא דואג לאף אחד. ולפעמים זה קל בחיים. אם היה לך משפחה וילדים לדאוג, אז אני רוצה ללמוד ממך מעלה אבל קשה לי כי במוח שלי יש את הנושא לדאגה למי שבא איתי.
* אני רוצה לשאול, אני חושבת שנהנית מכל העסק, אולי זה אפיקורסי – נראה לי שבהתחלה כעסת אבל אחרי זה כבר זה הפך לכנ"ל ונראה לי שנהנית להתמודד עם הדבר הזה, נהנית למצוא כל פעם מוצא. אולי ידעת שזה זה. (אחרי יומיים בהם כתוב שהיה רע בעיניו, זה לא נכתב יותר) אולי באמת ידעת שזה המלך.
מהצד השני, אני חושבת שגם נהנית בתור המלך.
* יש לי שתי שאלות, אם זה בטחון בה', למה אחרי שהצלחת למצוא עבודה אחרת לא שמעתי תודה לה' או ברוך ה'. השאלה השניה היא האם זה היה שונה אם לא לך בטחון בה' אלא היה לך בטחון עצמי ואופטימיזם – איך זה היה נראה אחרת.
* הדוניזם, אכול ושתה כי מחר נמות. זה מעורר בי כעס.
הרב יצחק: אני רוצה לשתף אתכם בחוויה שלי בתור מתקן התיקונים, גילוי אישי, אני לא יודע מה הבנתם. אבל באותו זמן שאני התפללתי – בקטע האחרון עמדתי עם החרב מעץ והמלך אומר אתה צריך להרוג אותו – לא היה לי פתרון, לא ידעתי מה לעשות. הייתי חסר אונים, אבל ניסיתי, בתחילה ניסיתי בדרכים המקובלות, אולי הוא לא בן מוות, מעולם לא הרגתי איש. באותו רגע הייתי במצוקה כשנשאתי עיני לשמים לא ידעתי מה אני אתפלל – אני במצוקה.
באותו רגע, יצאה לי התפילה, ומתוכה נולד הרעיון. זה לא היה בכיס, התפילה עצמה הולידה את הרעיון הזה.
דיבורים שנאמרו אל המלך
הרב יצחק: אתה לא מתבייש, בשביל הצחוקים שלך לגרום כזה כאב או כזו מצוקה, להרע לאותו אדם ולבזותו. אתה לא מתבייש – הרגש הוא כאב. לעשות מחקר זה לא על גבם של אנשים, ולחקור על גבו של אדם ולהציק לו, ולקראת הסוף אתה אומר לשרים שיש שחוק היום.
* אני רואה מהסיפור שאתה אדם דאגן, ואני מתפלא איך לא מצאת אנשים פחות דואגים ממך, כנראה אתה משרה גם בממלכה דאגה. אתה כל הזמן דואג.
* תפסיק להסתכל באדם השני, אם אתה רוצה לשמוח תסתכל על עצמך. בשלב כלשהו זה התחיל בתור מחקר ואם הזמן נגררת לסוג של קנאה – תשאיר את האדם השני בצד ותחזור אליך.
* לי הסיפור מזכיר את אברהם אבינו ואת הניסיונות של ה' כלפי אברהם, כי יש פה שמחה גם של המלך וגם של מתקן התיקונים. יש פה הליכה ביחד, מאוד הזכיר לי את הסיפור של אברהם עם החרב, ברגע שבסוף – סיפור העקדה, וילכו שניהם יחדיו. בהתחלה מאוד עיצבן אותי המלך, אבל בעצם אני רואה בזה הזדמנות להסתכל על הדברים אחרת ולקבל באהבה את התיקונים וללכת ביחד.
דיבור לגביר
יונתן: למה אתה מקשיב לחדשות, מאיפה אתה יודע שהמלך גזר. הרי מתקן התיקונים הוא לא יודע שהמלך גזר, הוא לא שומע חדשות. בגלל שאתה שומע חדשות אתה גורם לכל הסיפור הזה לקרות. בגלל שאנשים כמוך מקשיבים אתה חלק מהמניעה עצמה.
* אני רציתי לכעוס על ר' נחמן. מה אתה רוצה ללמד אותנו, האם אתה רוצה ללמד אותנו שטוב להיות רווק, האם אתה רוצה ללמד שלא צריך לדאוג ולא צריך להתקדם ולא לשאוף. מה אתה רוצה ללמד אותנו בזה? לא לדאוג לאשה וילדים, בלי להכנס לעובדה שר' נחמן שאומר המלך מתכוון למלכו של עולם. נסתגר בד' אמותנו.
הרב דוב:
בשבוע הבא נמשיך את הסיפור, אני כן מבקש לקרוא את זה בשבת בבית.
עוד קצת על בטחון – המשך מעשה מבטחון
הרב דוב:
חיי מוהר"ן תצט
(נו) פַּעַם אַחַת סִפֵּר מֵעִנְיַן הַבִּטָּחוֹן וְאָמַר שֶׁיֵּשׁ צַדִּיקִים שֶׁאֵין מַנִּיחִים אֶצְלָם מָמוֹן מִיּוֹם לַחֲבֵרוֹ, כְּמוֹ שֶׁמְּסַפְּרִין מִכַּמָּה צַדִּיקִים גְּדוֹלִים שֶׁהָיוּ לְפָנֵינוּ, כְּגוֹן הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, וְהַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ מוֹרֵנוּ הָרַב אֱלִימֶלֶךְ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם הָיוּ מְפַזְּרִים כָּל הַמָּמוֹן שֶׁהָיָה בְּיָדָם וְל_א הִנִּיחוּ אֶצְלָם שׁוּם מָמוֹן מִיּוֹם לְחֲבֵרוֹ.
מושג הבטחון שמנסים לחפש עליו בספרים קשור לשאלת הבטחון וההשתדלות ביחס לפרנסה שלי, ביחס לכסף.
הסיפור הדבר בא לידי ביטוי בשאלה כמה הוא חוסך מיום למחרתו, הדבר הזה בא לידי ביטוי פה שר' נחמן אומר שהיו צדיקים שלא היו משאירים מיום לחברו שום דבר. כמו הבעש"ט ור' אלימלך מליז'נסק.
וְאָמַר שֶׁצְּרִיכִין לִהְיוֹת לָזֶה בְּרֶיֶה גָּדוֹל לִהְיוֹת חָזָק בְּהַבִּטָּחוֹן וְלַעֲמד עַל עָמְדוֹ, כִּי אִם שׁוֹגִים בָּזֶה תְּנוּעָה קַלָּה בְּעָלְמָא ל_א טוֹב. אֲבָל יֵשׁ מַעֲלָה גָּבוֹהַּ יְתֵרָה בְּיוֹתֵר דְּהַיְנוּ שֶׁהַצַּדִּיק הָאֲמִתִּי יַחֲזִיק אֶצְלוֹ הַמָּמוֹן, וְזֶה קָשֶׁה יוֹתֵר. הַיְנוּ כִּי עֲבוֹדָה זוֹ גְּבוֹהָה וּכְבֵדָה בְּיוֹתֵר, כִּי הוּא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה ל_א הָיָה מִתְנַהֵג הַנְהָגָה הַנַּ"ל. וְאָמַר כַּמָּה פְּעָמִים שֶׁזֶּה קָשֶׁה וְכָבֵד יוֹתֵר הַרְבֵּה. וְהוֹכִיחַ וּבֵרַר לְעֵינֵינוּ שֶׁהָאָבוֹת הָיוּ מַחֲזִיקִים אֶצְלָם מָמוֹן. כִּי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקב הָיוּ כֻּלָּם עֲשִׁירִים מֻפְלָגִים. וְיַעֲקב אָבִינוּ כְּשֶׁבָּא לִשְׁכֶם קָנָה מִיָּד חֶלְקַת הַשָּׂדֶה, וְהֵיכָן הָיוּ לוֹ מָעוֹת כָּל כָּךְ. וְכֵן אַבְרָהָם כְּשֶׁקָּנָה מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה וְכֵן מְבאָר עוֹד מֵהַפְּסוּקִים וּמִדְרָשִׁים שֶׁהָיָה מֻנָּח אֶצְלָם מָעוֹת. וְאָמַר שֶׁעֲבוֹדָה זוֹ גְּבוֹהָה וּכְבֵדָה יוֹתֵר אֵצֶל גְּדוֹלֵי הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים הַמֻּפְלָגִים בְּמַעֲלָה גָּבוֹהַּ בְּיוֹתֵר:
עמרם:
ר' נתן אומר שפעם דיבר ר' נחמן דיבורים על מידת הבטחון ואמר שיש צדיקים שלא היו מחזיקים כסף אלא היו באופן מידי משחררים אותו, אבל אומר ר' נחמן שיש מידה גבוהה יותר וקשה יותר והיא להחזיק את הכסף. זו הנהגה לצדיק האמיתי ולמופלג ביותר ור' נחמן עצמו עשה את זה אבל זה היה קשה ביותר.
* הוא מדבר על החלק של ההוצאות ולא של ההכנסות. ללכת לישון כשאין כסף בכיס זה החלק הקל, קמים בבוקר ואין מה לאכול – מה עושים? אז פה הוא אומר שזה קשור למידת הבטחון.
הרב דוב:
מישהו רוצה להבין ולהגיב לזה, מה ההבנה של זה?
* אני רוצה לשאול אם חייבים לפזר את כל הכסף? לפזר את כולו? לחלקו לעניים?
* למה החזקת הכסף אצל הצדיקים היותר גדולים למה היא נסיון ובטחון?
* יש שני דברים, הראשון שזה בדיוק העניין של המן, הסיפור של המן הוא ללכת לישון כשאין לך כלום. 'והיו חייך תלויים לך מנגד' זה אדם שאין לו כסף, זה איום קיומי לכאורה, אני הולך לישון ואין לי כלום. זה הנסיון הגדול של הבטחון.
לעומת זאת הנסיון הגדול יותר כשאני עם כסף אני מרגיש שאני הבעה"ב של הקב"ה. יש לי את הכסף, את השליטה.
הרב דוב:
נתייחס לשאלת ההנחיה, יש מספר מסרים שכמובן סותרים זה את זה. יש פה בקטעים הללו ימין ושמאל חזקים מאוד. בכדי להבין את האיזונים נלך לצד אחד חזק ולצד שני חזק.
צד אחד שאומר שאתה צריך לפזר את הכל וזה עצמו נסיון גדול. מישהו אולי מוכן לתת לזה כח, לבאר מה זו הנקודה הזו.
הרב שמעון: אם אין לך כלום אתה לא עומד בשום נסיונות, אין לך על מה לסמוך חוץ מעל קב"ה. אתה לא ניצב בפני ההתלבטויות, זה מעשה טכני וחיצוני מאוד ברור שמציב בפני מצב חד שאין על מי להשען אלא על אביך שבשמים או על השכנים שלך.
אילן: יש פה זיוף שאני מוכיח לעצמי שאני בטוח בקב"ה על ידי תנועה חזקה – אני אפזר את כספי.
הרב דוב: יש כאן נקודה עדינה שאפשר לזייף בזה. מכיוון שזה דבר שהוא בא לבטא קשר ועמדה מול הקב"ה, עמדה נפשית שאני בקשר. אני יכול להתנהג כאילו אני אוהב אבל אני לא נמצא שם וזה זיוף.
כך גם בבטחון אם אני לא בוטח אלא רק מתנהג כאילו אני בוטח, אם זה לא מדוייק אז זה מזוייף, כי זה מניפולציה זה לא בטחון.
* אולי זה גישה של אחר המעשים נמשכים הלבבות.
הרב דוב: זה נכון אם זה פעם אחת, אבל עוד פעם ועוד פעם זה מוביל לחשש זיוף. 'כי אם שוגים בזה תנועה קטנה בעלמא – לא טוב'. בטחון זו לא שאלה מעשית אלא שאלה של איזה תנועה נפשית.
אילן: אני שואל את הבעש"ט, תמיד היה לך מה לאכול למחרת או שהוא אמר 'אני לא יודע ואף על פי כן'.
הרב שמעון: אני רוצה להעיר הערה מהמציאות. אני חושב שבעולם העתיק בן אדם יוצא לעבוד וכל יום יש לו קצת פרנסה – אדם רגיל. והוא מחר הוא יודע שהוא יתחיל מההתחלה, זה לא דומה למצב של היום שיש לאדם חובות ומשכנתא זה לא עולה על הדעת במציאות של היום. זה לא נורמלי.
הרב דוב: יש פה קצוות ויש פה הנחיות לצדיקים וזה המסלול. אפשר לראות באיזה תחושה אתה מתנהג כשאתה נותן עשרה אחוז מהמשכורת, באיזה תנועה נפשית – יש פה מישוש של תנועת הבטחון. הרי גם לתת אלף שקל ומאה שקל למישהו זו תחושה שאני צריך אותם ועדיין אני נותן.
השאלה היא איזה הרגשה יש פה.
מחד, יש פה הרגשה שמסירת הכסף זה מעשה מבטחון.
מאידך גיסא יש הצעה שאומרת בא נראה מחזיק כסף ומתנהג בבטחון.
כעת מי מוכן לתאר את התנועה הנפשית של החזקת הכסף ולמה ר' נחמן אומר שזה תנועה קשה יותר.
* למרות שיש לי אני לא סומך עליו. יש לי את הכסף ואני לא בוטח בו, למרות שהכסף נמצא בבנק אני ישן טוב בלילה בלי קשר לכסף אלא לעמידה שלי מול הקב"ה.
* אני צריך להחזיק ולהבין שזה לא שלי. אם נתת ברור לך שאין, ואם אתה מחזיק אתה צריך להיות אחראי על זה ולהבין שזה פקדון. הנסיון הוא הרבה יותר גדול.
* יש לי אסוצאיציה שבמקרה הראשון זה סוג של המנעות, ובמקרה השני זה כן מחייב לבוא במגע עם העולם הזה ויש שם בטחון. באפשרות הראשונה זה סוג של המנעות, אני מתנזר, בהכרעה השניה יש הכרעה להיות בתוך הסיפור ולהשתתף, ובכל אופן לשמור על מידת הבטחון.
יואל: מול האפשרות להחזיק את הממון אני מבין שזה ממש להחזיק את הממון, כלומר הוא יש לו ממון ואז הוא מפזר אותו ברגע הנכון. מצד אחד שומר הממון הוא שומר חינם, הוא יצטרך לדעת מתי באמת צריך לתת אותו.
תק
(נז) אֲבָל הִרְבָּה לְדַבֵּר עִמָּנוּ מִשֶּׁבַח מַעֲלַת הַנְהָגָה הָרִאשׁוֹנָה הַנַּ"ל הַיְנוּ לְפַזֵּר הַמָּעוֹת בְּכָל יוֹם לִצְדָקָה וְעַל הִצְטָרְכוּתוֹ הַמֻּכְרָח, וְל_א יַנִּיחַ כְּלָל מִיּוֹם לַחֲבֵרוֹ. כִּי לַאֲנָשִׁים פְּשׁוּטִים הָרוֹצִים לְזַכּוֹת לְנַפְשָׁם לֶאֱחֹז בְּדַרְכֵי הַצַּדִּיקִים, בְּוַדַּאי טוֹב לִפְנֵיהֶם הַנְהָגָה הָרִאשׁוֹנָה הַנַּ"ל. הַיְנוּ לִבְלִי לְהַנִּיחַ אֶצְלוֹ הַמָּמוֹן כְּלָל מִיּוֹם לַחֲבֵרוֹ. וְהִפְלִיג בְּשֶׁבַח מַעֲלַת הַנְהָגָה זוֹ וְהֶאֱרִיךְ בְּשִׂיחָה זאת. וּכְפִי הַמּוּבָן מִדְּבָרָיו אָז הָיָה שֶׁהָיָה חָפֵץ וּמִשְׁתּוֹקֵק לְזַכּוֹת אוֹתָנוּ לְהַגִּיעַ לַהַנְהָגָה הַקְּדוֹשָׁה הַזּאת לְמַדְרֵגַת בִּטָּחוֹן הַנַּ"ל לִבְלִי לְהַנִּיחַ שׁוּם מָמוֹן מִיּוֹם לַחֲבֵרוֹ:
הרב דוב: לעומתו שהיה במדרגה הגבוהה שלא פיזר, לתלמידים הוא נתן הנחיה כן לפזר.
אתם מבינים שלאסוף כסף זה חוסר בטחון, למה זה לא דרך לגיטימית להתפרנס? הערך הזה של לא לחיות על חשבון האחר הוא ערך מודרני, מה הבעיה בזה?
אם אתם מרגישים שזה בזבוז שאני אלך לעבוד ולתת שיעורים, שב בבית ואנחנו נחזיק אותך – לנו, ליושבים פה שווה להחזיק אותך ושתלמד. המחשבה כאילו הצדקה היא פוגעת בבטחון היא לא מדוייקת, מה אכפת לי דרך איפה יגיע הכסף, אני לא צריך שהקב"ה יוריד את ידו ספציפית ויתן לי כסף.
אילן: אני חושב שיש כאן דבר דק שאותו דבר עצמו יכול להיות ביטוי למדרגה מאוד גבוהה של בטחון והפקרת עצמי מכל מיני מנגינות, וזה יכול להיות ביטוי למדרגה מאוד נמוכה של ניצול – אולי – משהו מאוד לא מוסרי, טפילי וכדומה. חיצונית זה יכול להיות דומה אבל אלו שתי אווירות שונות.
הרב דוב: נקרא את שני הקטעים הבאים והם יבלבלו אותנו עוד קצת.
תקא
(נח) מִכְּבָר אָמַר שֶׁחָפֵץ מְאד שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ פַּרְנָסָה. אַף-עַל-פִּי שֶׁבִּטָּחוֹן גַּם כֵּן טוֹב מְאד, אַף-עַל-פִּי-כֵן טוֹב מְאד כְּשֶׁזּוֹכִין שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַעֲמַד פַּרְנָסָה, כִּי בְּמָקוֹם עֲבוֹדַת הַבִּטָּחוֹן בִּמְקוֹם זֶה יַעֲשֶׂה עֲבוֹדָה אַחֶרֶת. כְּלוֹמַר כִּי אִם ל_א יִהְיֶה לוֹ מַעֲמַד פַּרְנָסָה וְיִהְיֶה לוֹ בִּלְבּוּל הַדַּעַת מֵהַפַּרְנָסָה וְיִצְטָרֵךְ בְּכָל פַּעַם לְחַזֵּק עַצְמוֹ בְּמִדַּת הַבִּטָּחוֹן, בְּמָקוֹם זֶה יַעֲסֹק בַּעֲבוֹדָה אַחֶרֶת וְהִתְחַזְּקוּת אַחֵר בִּשְׁאָר עִנְיְנֵי עֲבוֹדַת ה', וְהָבֵן. וְאַף-עַל-פִּי-כֵן אָמַר שֶׁהָעִקָּר הוּא בִּטָּחוֹן, וְאָמַר בְּזֶה הַלָּשׁוֹן נָאר [=רק] בִּטָּחוֹן:
שיקוף: עבודה אחרת הכוונה בעבודת המידות. בספר המידות למשל יש א"ב כללי, ומידת הבטחון היא אחת מהמידות, יש עבודות רבות שאפשר לעבוד, ור' נחמן אומר לחסידיו שהוא מעדיף שלחסידיו יהיה פרנסה ופחות מידת בטחון ובמקביל יעבדו עבודות אחרות.
הרב דוב: הרבה פעמים בעבודת ה' הבעיה היא שזה דמיון, וההצעה פה אומרת תמדוד איפה אתה נמצא באמת. אם אתה מלביש על עצמך איזה סיפור ואתה מנכיח את המקום הזה אתה מכניס את עצמך לתוך איזה סיפור של מישהו אחר.
עיקר העבודה פה היא לדעת איפה אתה נמצא. לא לדמיין את עצמך.
עמרם: אתה מאוד מדגיש את הלא לזייף, באמת שתהיה אותנטי. בהרגשה שלי ר' נחמן נתן הנהגה ונצמדו להנהגה, ו'מכבר' לאחר כמה זמן ר' נחמן אומר שנצמדתם להנהגה זה נהיה משהו שכולם זורקים את המעות – שכחתם שהעיקר הוא הבטחון לא ההנהגה.
אילן: אני חושב שהוא שינה כי הם כל הזמן מתחזקים, וזה אומר שאנחנו לא שם. אם צריך להזכר ולשנן את הדבר הרי שאני לא בדיוק שם.
* כשיש פרנסה לא צריך כל כך מידת בטחון, רק המובטלים צריכים מידת בטחון. מי שיש לו פרנסה לא צריך להיות עם בטחון בשביל זה יעשה עבודה אחרת.
תקב
(נט) אָמַר אֵינִי יוֹדֵעַ אֵיךְ הַמְקַבְּלִים מְבַקְשִׁים 'וְאַל תַּצְרִיכֵנוּ לִידֵי מַתְּנַת בָּשָׂר וָדָם', מֵאַחַר שֶׁכָּל פַּרְנָסָתָם הוּא מִמַּה שֶּׁמְּקַבְּלִים מֵאֲחֵרִים. וְהַמּוּבָן מִדְּבָרָיו הָיָה שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה עֲבוֹדָה וְשֵׂכֶל אֵיךְ לְקַבֵּל מָמוֹן וְכָל פַּרְנָסָתוֹ יִהְיֶה מִמַּה שֶּׁמְּקַבֵּל, וְאַף-עַל-פִּי-כֵן ל_א יִהְיֶה מְקַבֵּל כְּלָל, וְל_א יִהְיֶה נִצְרָךְ לְמַתְּנַת בָּשָׂר וָדָם כְּלָל חַס וְשָׁלוֹם. וּצְרִיכִין לְבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לִזְכּוֹת לָזֶה הַשֵּׂכֶל, וְל_א יִהְיֶה נִצְרָךְ לִידֵי מַתְּנַת בָּשָׂר וָדָם חַס וְשָׁלוֹם:
שיקוף: ר' נחמן אומר שהוא לא יודע. איך אלו שמקבלים כסף מאחרים יכולים לבקש 'אל תצריכנו' הרי כל מה שהם מקבלים זה מאנשים אחרים, ואומר ר' נתן שמה שהבנו מהדברים שיש בזה עבודה ופרדוכס. איך לקבל ממון מצד אחד וכל הפרנסה תהיה מזה שקיבלתי את הממון ובכל זאת אני לא נצרך. כן נכנס לחשבון כסף ועדיין אני לא נצרך, ועל זה צריך לבקש מה'.
הרב דוב: הנצרך הוא מקום פנימי בנפש איך אתה מסתובב בעולם. העמדה הנפשית אומרת שיש אפשרות לקבל כסף ולהזדקק לבריות אבל בפועל אתה לא תלוי באף אחד. זו ההמלצה שר' נחמן אומר כאן וזה דורש תפילה גדולה כי זה לא קל. המישור הוא לא המישור החיצוני אלא במישור הפנימי – האם אני צורך או לא, מזדקק או לא.
במובן מסויים זה חורז את כל התנועות הסותרות. אני שמח אם מישהו יתייחס לזה.
הרב שמעון: אני חושב שזה מסובך, מה שאני נזכר בדיבורים של ר' נחמן כאן בדיבור שלו במקום אחר שהוא אמר לחסידיו שהוא לא רוצה שהם יהיו שלימזלים (ביש מזל), להיות מקבל זה סגולה להיות נעבך ומסכן, ומצב של נזקק הוא מצב של בטחון אלא של חולשה. אני שומע קול שר' נחמן אומר לדעת לתמרן נכון בין עזות דקדושה לבין ויתור עמוק. ואני לא בדיוק יודע איך.
* זו עמדה נפשית שגם אם אני מקבלת ממישהו, אם אני רואה בו שליח של הקב"ה אז זו עמדה אחרת מאשר אם אני מתייחסת אליו כבן אדם. השאלה איך אני מתייחסת למקור הכסף. אפשר לקבל מתנה מאדם ולהתייחס אליו כשליח, שהכסף מקב"ה עובר דרכו. העמדה הנפשית היא אחרת, ואז אני לא נעבך, אם מזונותי קצובים מראשית שנה ועד אחריתה אז אני לא בא עם גב כפוף ומבוייש.
הרב דוב: זה גם לא מפתח תלות. נקודת החופש הפנימי קשורה לזה איך אני מקבל ושומר על החופש הפנימי. ברגע שאני מרגיש את התלות שלי בזה אז עלי לעזוב אותו. בגלל שהתחום דורש דיוק אז…
* בהתחלה היה מובן שיש קשר בין מצבו של האדם בעולם הפיזי לבין תחושתו הנפשית ביחס עם קב"ה. אח"כ מתברר שאין קשר בין הדברים. עד עכשיו אמרנו שיש צורת קשר שאם אני מפזר אז א' ואם אני מחזיק אז ב' ויש משהו שלא משנה מה אני עושה אני במצב גבוה. הניתוק הזה מבלבל.
הרב דוב: הבעיה בעצות בעבודת ה' שהם הופכות להיות עגל מסכה, ואני נאחז בדרך ואני חושב שזו העצה הנכונה. אצל ברסלבר זה מאוד חזק לשמוט את השטיח מתחת לרגליים כי בעצה אין סוד. אם אני מפזר את הכסף כי שם הא-להים אז יכול להיות שזה עצמו יהיה עגל מסכה כי אני בוטח בשיטה.
ולכן, כל הזמן תבדוק – אין פטנט במידת הבטחון – מידת הבטחון היא באמת היכולת לעמוד באמת. כמו באהבה, שאין עצות.
******** התאחדנו לקבוצה גדולה ***********
ברכות שנאמרו על היין
שירד הרבה גשם.
שידעו להנהיג.
חורף.
מידת הבטחון שנאמין שמה שיצא בבחירות זה גם רצון ה'.
שנדע להכיר תודה.
שנצליח גם כשטוב וגם כשקשה להיות במידת הבטחון.
שנזכה להתחדשות.
להיות שמחים לחלקנו
ושחלקנו יגדל.
בשורות טובות.
הרב דוב:
ננסה לקרוא את סוף הסיפור משבוע שעבר ולהתמקד בו, על הקטעים איך להיות שמח ובלתי תלוי ראינו בקטעים. הבאתי למטה מהערות של כתי"ק של הרב שג"ר נשארו הרבה דברים, והבאנו קצת קטעים קטנים.
אני רוצה לקרוא את סוף הסיפור ולהצביע על כמה הערות.
הלך המלך לביתו וקרא את המיניסטער וציוה עליו באשר שיש חייב מיתה, בכן תקרא אותו האיש חיל ששכרת שיהיה איש חיל ותצוה אותו דיקא שהוא יחתוך ראשו של החייב מיתה.
הלך המיניסטער ועשה כן, וקרא אותו ובא לפני המלך.
והמלך ציוה שיתאספו כל השרים, כדי לראות השחוק הזה שנמצא איש שנעץ חתיכת עץ במקום החרב.
והוא בא לפני המלך וייפול לפני רגליו ושאל לו: אדוני המלך על מה נקראתי?
אמר לו: כדי לחתוך הראש של החייב מיתה.
השיב לו והתחנן לפניו, באשר שמעולם לא שפך דם בכן יקרא אחר לזה.
והמלך השיב לו שהוא דווקא מוכרח עתה לשפוך דמו.
אמר להמלך: וכי יש פסק ברור על זה, אולי אין הדין ברור שהוא חייב מיתה ואני לא שפכתי דם מעולם, מכל שכן שאשפוך דם שאינו ברור אם הוא חייב מיתה.
השיב לו המלך: בודאי הדין ברור שחייב מיתה, כי בודאי יש פסק על זה [שקורין: דעקריט] ועתה מוכרח שאתה דווקא תשפוך דמו.
ראה שאי אפשר לפעול אצל המלך.
פנה עצמו אל השם יתברך ואמר: אל שדי אני לא שפכתי דם מעולם ובאם זה האיש אינו חייב מיתה יהיו נעשה מהברזל עץ.
וחטף החרב ושלפה מתערה וראו הכל שהוא עץ, ונעשה שם שחוק גדול.
ראה המלך שהוא איש נאה כזה, ופטרו לשלום.
אני רוצה לראות את הערה אחת ספציפית.
למרות שהדברים נכתבו כהערות שלו לעצמו בכל זאת ניתן לומר עליהם משהו.
. הידרדרותו של הצדיק:
עובר מקצועות. מלכתחילה מתקן, חוטב עצים, מנקה דיר. שומר כל הזמן על אמון במלך ולא חושד בו! חלק מתנאי השמחה, לא מאבד את האמון בבני אדם.
האם יש משמעות למקצועות השונים. ניקוי הדיר ודאי מלאכה בזויה של ניקוי אשפה. האם חטיבת עצים הינה חוסק (חוסר?) תיקון, אלא דוקא קשורה לתורה?
9. ההדרדרות הינה בכך שמשכיר עצמו למלך. הופך להיות חיל של המלך ומתמסד! רבי מפורסם השייך למסגרת הדתית! החרב = תפילה בחרבי ובקשתי. אונקלוס ובתורות של ר"נ. לקוטי קמא בתחילתו. אך בלילה פושט את הבגדים, משליך את השטריימל וחוזר להיות מה שהוא. מזייף את התפילה!
10. הסיטואציה האחרונה.
א. מחליף את החרב בעץ! מקלקל את התפילה, למעשה הופך לפסיודו -רבי, תודעה שכיחה אצל ר"נ.
ב. המלך מצוה להרוג!
ג. הוא נבהל. כלפי חוץ תחנוניו הם שלא יצטרך להרוג. אך באמת מפחד שיתגלה קלונו שהוא כלל לא מסוגל להרוג. עליו להשתחרר מהפחד הזה, ובכך יגיע לשלימות הבטחון. סיטואציה אופינית לר"נ המפחד שיתגלה כזייפן והחסידים יברחו ממנו. כך בחלומותיו ועוד.
ד. מקור הרגשת הזיוף אצל אנשים רוחניים בתחושת האין וחוסר המשמעות. אין מוחלטות חיצונית הכל פרי הכרעה וחופש. אלא שהשאלה האם חופש מעיק או שמח כבסיפור.
באופן כללי הפרשנות של הרב שג"ר כלפי החרב היא כמו שמופיע הרבה אצל ר"נ שהחרב היא החרב אשר לקחתי מיד האמורי בחברי ובקשתי – בצלותי ובבעותי. בבקשתי. החרב והקשת הופכות להיות כלי מלחמה עם הקב"ה, ויש הבדל בין חרב מקרוב לקשת מרחוק אבל בכל אופן אלו כלי מלחמה. עבודת התפילה היא עבודה עם חרב. הדימוי הוא מאוד חד משמעי שיש פה עבודה על נושא התפילה.
הרב שג"ר מציע לקרוא את זה כחלק מידע רחב בר"נ שמה שמטריד את בעל הבטחון והתפילה שהחרב שלו הפכה להיות מחרב ממשית לחרב של עץ. מישהו מוכן להגיד את זה במילים פשוטות?
הרב יצחק: ברגע שהבטחון הופך להיות ערך מסויים, ברגע שהוא הופך להיות משהו שלמדתי אז הסכנה היא שאני מנכס אותו אלי, הזיוף בפתח ואני לא באמת נמצא שם. ברגע שמצפים מהצדיק לעשות מופתים והוא גם מצליח הוא הופך להיות איש מקצוע, הוא מאבד את אותו חן של אדם שהוא לא איש מקצוע.
הרב דוב: התחושה שלו כרב'ה שלמעשה כבר מצופה ממנו, הוא כבר חייב לייצר את התוצר ולמעשה הוא לא יכול לשמור על עצמו בתוך החופש הפנימי בתוך האמת. הוא חייב לייצר סוג של משהו מסויים. יש לו עמדה ברורה. זו מצוקה שהחרב מברזל הופכת לעץ, בהרגשתו של ר"נ היא שהוא מאבד את הכח בגלל שהוא מכר את עצמו למלך.
במובן מסויים שהוא השכיר את עצמו למלך הוא איבד את החירות שלו לתפקד.
* בעצם מה שאנחנו אומרים שהוא הוציא את החרב מעץ הצדיק נתפס בקלקלתו?
הרב דוב: זה החשש, הוא נמצא בפחד מחד שיראו את הפחד שלו עצמו – יש לר"נ חלומות שמא יגלו שהוא לא יודע לקרוא בספר. והחסידים יעזבו אותו. זו אמירת כללית שכל תחושת הזיוף אצל אנשים רוחניים היא הדבר הזה, העמדה היא עמדה מאוד קשה כי ברגע שאתה נשען על משהו ברגע זה אתה מאבד אותו.
אם אני רוצה להגיד משהו מהלב, אנו רוצים לעשות ברכה ראשונה שיכולה להיות שיא של פתיחת הלב. ברגע שזה הופך להיות שיטה ויש טקס ידוע ויש שגרה ושיטה לפתוח את הלב של בני אדם. החשש הגדול יותר הוא שיהיה זיוף מעבר לזה שלא תהיה פתיחת הלב.
החרב, הבטחון היא באמת דבר אמתי ובו ברגע שאתה נאחז בבטחון כשיטה אתה מאבד אותו עצמו.
תפקיד הנסיון לשחרר אותו מהפחד הזה עצמו. הוא מגלה את קלונו, אך הופך אותו לבדיחה ובכך יוצא וידו על העליונה, מראה שדוקא קלונו מעלתו.
11. השחרור שלו באמצעות האילתור. הוא מתפלל = החרב, אך התפילה נענית משום שהוא הופך אותה לבדיחה וזה עצמו התפילה! התפילה המזויפת הופכת לתפילה האמיתית! הגבול בין הממשות לפיקציה נעלם. קל שדי = הבטחון.
…. הפיכה לבדיחה היא סוג של בטול היש, בכך הוא משתחרר מהדבר בזה שהופך את עצמו לצחוק, והמלך פוטרו לשלום.
לא נסביר את הכל מפאת הזמן הקצר, אבל אנסה לומר משהו.
בבדיחה יש את החן, את הדבר שיש בבדיחה זה את שתי התנועות האלו בבת אחת. יש פה התחלה של סיפור מערבי וישראלי וצרפתי עולים למטוס אתה יודע לצפות ואתה לא יודע מה יקרה. יש פה שתי תנועות הפוכות.
אצל ר' נחמן יש פה נקודה עקרונית והיא החן.
החן הוא הדבר האמיתי ואותנטי, המדד של החן הוא המדד של הדיוק של העניין הזה, אם אתה מצליח להצחיק זה אמיתי, אם לא זה לא אמיתי. המדד של המלך שהוא ראה שהוא איש נאה כזה אי אפשר היה להבטיח את זה לפני זה. אין ביטוח לדבר הזה שהמלך יהיה שמח ואמצא חן בעיניו.
זה המשמעות של התפילה של ר"נ, המעשה מבטחון וגיבורו. הוא נמצא מול רגע קריטי שהוא יודע את הסיטואציה והשאלה האם התרגיל שלו יצליח זה תלוי על הקצה של החרב, והדבר הזה מעורר אותו לתפילה עצומה – פנה עצמו לה' יתברך. זה לא תרגיל באמת יש פה פניה שמה שאני אומר למרות שיש בזה זיוף מסויים אם אצליח להגיד את זה מהמקום הפנימי הזיוף עצמו יכול לעלות לרצון ולמצוא חן.
אם אנחנו ניצבים עם הכוס יין ביד, ואני משתף אתכם בקושי שלי – ולכל אחד יש קושי בהתלבטות דומה – שעושים דבר שאמור להיות אמיתי אבל הוא חושש שמא הדבר אמור להיות אמיתי.
אפשרות אחת לומר שאני לא עושה דברים לא אמיתיים ולכן אני נמנע.
אפשרות שניה היא לעשות את זה לא אמיתי – לחקות.
אפשרות שלישית, לא להיות תלוי אפילו בדבר הזה עצמו, אני מתפלל שיהי רצון, אפילו שאני עושה את זה בפעם העשירית ואני לא מכוון ומדוייק מלב אל לב עדיין זה עצמו יהפוך לסוג של חן, גם המציאות הזאת שלי על כל הנתונים שלה יכולה להיות אותנטית והתפילה על הדבר הזה היא תפילה שהחרב מהעץ תעשה את תפקידה.
הרב שמעון: רציתי להצביע על שתי נקודות.
א. בהמשך לדברים שאמרת, יש דבר כזה שאנו אומרים לקב"ה 'תשמע, אנו זקוקים לישועה, אנו לא בדיוק יודעים לבטא את מה שאנחנו רוצים – תקח את האותיות ותעשה מזה תפילות'.ביחס למה שאמרת, בעל הבטחון בסיפור עומד לפני המלך ומתפלל אל הקב"ה שיעשה נס שיהפך לעץ אבל בעצם הוא מתפלל על משהו אחר – שיעשה נס והוא יצא מהמצב הזה. זה קורה לנו הרבה, שאנחנו מתפללים על משהו ולא יודעים שאנחנו מתפללים על משהו אחר.
ב. מרחף בלימוד שלנו ההנחה המקובלת והמתבקשת שהמלך הוא הקב"ה, וכאן יש פרדוכס בהקשר הזה – בעל הבטחון עומד בפני המלך ומתפלל אל הקב"ה ויש פה אמירה חתרנית היינו אם נרצה נגיד קודשא בריך הוא ושכינתיה אבל נקצין ונאמר שבסך הכל בעל הבטחון הוא גם חוצפן שאין כמותו. 'אולי יש טעות' 'אולי הוא לא חייב מיתה' ואז הוא פונה לקב"ה – זה חוצפה.
רק על החוצפה הזו בעל הבטחון חייב מיתה, אבל זה הבטחון שלו, הבטחון נחשף בעוצמה הגדולה שבעצם אפשר להתווכח עם הקב"ה, למרות שה' גזר שזה הדין אנחנו באים והופכים אותו.
הרב דוב: ביננו אנו יודעים שהמלך גם ידע שיש שם עץ.
הרב יצחק: כמה טוב שהסיפור נגמר שהמלך פטרו לשלום, כנראה שצריך לעצור במקום הנכון, והקב"ה יעצור את הנסיונות שלנו במקום הנכון.
הרב דוב: אני רוצה לסיים במשפט אחד שאני מרגיש תו"כ הלימוד שבאמת זה לא קל, יש פה מורכבות שנסענו ברכבת ההרים ור' נחמן מטלטל אותנו. אני מבקש שאם מישהו מרגיש שהוא נתקע בסיבוב הקודם גם זה בסדר. הטלטול הזה של ר' נחמן שמרקיד אותנו זה סוג של זיכוך ולא חייבים לעבור את כולם אלא רק לחוש את התחושה של האחיזה וההרפיה.
ואני מרפה פה.