מרבים בשמחה/ הרב דוב זינגר

הלימוד שלנו היום על השמחה מחולק לשלושה "דורות" שונים:

בהתחלה אנחנו נקרא על דוד שמעלה את ארון האלהים בעודו "מפזז ומכרכר", כשמצד שני לאשתו מיכל יש דעות אחרות לגבי איך צריך להיראות טקס כזה, והיא אומרת לו את זה. לקרוא את הפרק בסבלנות, לשים לב לפרטים ולהתייחס לשאלות ההנחיה שבסוף.

מיטיבי לכת יכולים להמשיך קדימה ולהציץ ברמב"ם על השמחה.

את הקטע בליקוטי מוהר"ן נשמור ללימוד משותף בסיום.

להשתדל ללמוד בקבוצות של שלושה, עדיף עם אנשים שלא למדתם איתם בעבר.

בהצלחה.

שמואל ב' פרק ו'

(א) וַיֹּסֶף עוֹד דָּוִד אֶת כָּל בָּחוּר בְּיִשְׂרָאֵל שְׁלשִׁים אָלֶף:

(ב) וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם ה' צְבָאוֹת ישֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו:

(ג) וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה:

(ד) וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְאַחְיוֹ הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן:

(ה) וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים

וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים:

(ו) וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּה אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר:

(ז) וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים:

(ח) וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

(ט) וַיִּרָא דָּוִד אֶת ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן ה':

(י) וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן ה' עַל עִיר דָּוִד וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי:

(יא) וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן ה' בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים וַיְבָרֶךְ ה' אֶת עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל

בֵּיתוֹ:

(יב) וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר בֵּרַךְ ה' אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה:

(יג) וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן ה' שִׁשָּׁה צְעָדִים וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא:

(יד) וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה' וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד:

(טו) וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן ה' בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר:

(טז) וְהָיָה אֲרוֹן ה' בָּא עִיר דָּוִד וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה' וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ:

(יז) וַיָּבִאוּ אֶת אֲרוֹן ה' וַיַּצִּגוּ אֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה לוֹ דָּוִד וַיַּעַל דָּוִד עֹלוֹת לִפְנֵי ה' וּשְׁלָמִים:

(יח) וַיְכַל דָּוִד מֵהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיְבָרֶךְ אֶת הָעָם בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת:

(יט) וַיְחַלֵּק לְכָל הָעָם לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה לְאִישׁ חַלַּת לֶחֶם אַחַת וְאֶשְׁפָּר אֶחָד וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת וַיֵּלֶךְ כָּל הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ:

(כ) וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים:

(כא) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם ה' עַל יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה':

(כב) וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה:

(כג) וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ:

שאלות הנחיה –

· ציינו את כל הפעולות והתיאורים המתארים את דוד המלך בהעלותו את ארון ה'.

· נסו לייצג בכבוד את עמדתה של מיכל, וכן התייחסו למקרה עזה .

אסיף

הרב דב:

נתחיל בהנחיה השנייה: אם מישהו מוכן להיכנס ברצינות לדמות של מיכל ולדבר מתוכה אל דוד.

אבל לא לדבר מתוך הדמות של מיכל של אז אל דוד של אז. כידוע התנ"ך הוא ספר נצחי – מיכל עדיין חיה וקיימת, וגם דוד ממשיך לפזז, לכרכר ולעשות עוד דברים לא חינוכיים גם בימינו אנו.

אני מבקש ממיכל לדבר בגוף ראשון אל דוד ספציפי שהיא מכירה היום, לפנות אליו ברצינות הראויה, ולומר איך נראים הדברים מהמקום שלה.

"אותך אני מכירה ועליך זה נראה נפלא, אני מקנאה. אך מצד שני אני יכולה לראות איך על מישהו אחר זה יכול להיות זיוף".

"זה לא איך שחינכנו אותך בבית! מה זה השערות הארוכות האלה? מה אתה ישן בגבעות? זה לא החינוך שלנו. תכניס ת'חולצה! תתנהג!".

לדוד בעיני יש בחינה של מלכות "דלית ליה מגרמיה כלום". הוא מוסר את עצמו לגמרי ומוכן להגיע למקומות מאוד בזויים. מצד מיכל, שהיא תמיד בת שאול, דוד באמת משפיל את עצמו. היא אומרת לו: "למה? מה זה? אני לא מוכנה לראות אותך במצב הזה? איך אתה נותן להם להתנהג אליך ככה?"

"מה זו הרחפנות הזאת של בית המדרש להתחדשות? יש אנשים שפועלים ועושים ועובדים כל היום, ואתם פה בבית המדרש מקשקשים. צאו כבר לעבוד!".

"שכחת שאתה מלך של כל העם. אתה שמח ורוקד כאילו אתה מלך של חלק אחד בלבד של העם – אותו חלק שמסוגל לרקוד ולשמוח ככה. שכחת בצד הדרך את כל אלה שקשה להם לרקוד – שכחת את עוזה שנפל בצד הדרך! ואיך אתה מדבר אלי? מה זה הדיבור הזה? כך מדבר מלך של כל העם?

אני לבדי מייצגת את כל אלו שלא יכולים לרקוד, שאין להם שמחה כמו שלך – אתה חייב להיות גם המלך שלהם!".

"דוד, אתה פדחן חבל על הזמן. אני לא יכולה להוציא את הראש החוצה. איזה בושות עשית לי".

"אתה צריך לשמוע ממני. אני בת מלך – אני יודעת איך מלך צריך להתנהג. ובכלל – אם כל הבעלים היו שומעים בקול נשותיהם…"

עכשיו אם מישהו מעוניין לענות למיכל בשם דוד…

"את ואבא שלך – כל מה שאכפת לכם זה רק המעמד והמוניטין ואיך אתם נראים כלפי חוץ. איפה הפנימיות? איפה ה"לפני ה'"? הגיע הזמן שתעשו תשובה! מלך של עם ישראל זה לא כמו מלך של גויים".

"אביך הפסיד את המלוכה בדיוק מפני שהוא היה קשוב לעם, במקום ללכת לפני ה'".

"תפסיקי להסתכל על הזנב של עצמך כל הזמן ולחשוב: "מי איתי ומי מאחורי". אני הולך קדימה לפני ה', ומושך את העם אחרי. מי שיבוא איתי יבוא ומי שלא לא. אי אפשר להתקדם אם כל הזמן מסתכלים אחורה ומחפשים תמיכה".

"מה, נפגעת?? זה היה נראה לך לא מקובל?? מה לא היה טוב בזה?"

"אני חוזר הביתה מלא התלהבות ואת מקבלת אותי עם כזה פרצוף חמוץ? די כבר!"

"אני רק יכול לעשות את מה שאני יודע לעשות. אני עושה את זה בתקווה להיטיב ובתקווה שמישהו יצטרף. אני לא יכול להיות מי שאני לא".

דוד מאוד פגוע, תגובתה תפסה אותו במקום רגיש. הוא לא מסוגל לשקף את מיכל, תשובתו מבולבלת – לכן התחביר בפסוקים לא ברור. אם זה היה מקום פתור אצלו הוא היה מוצא תשובה יותר רגועה לענות לה, ולא היה מכניס לה באביה.

אנחנו קצת מייפים את התמונה – אנחנו מציגים כאילו יש פה שני צדדים לגיטימיים: הצד של מיכל והצד של דוד. אך הפסוקים מסתיימים בנטייה מובהקת לצד אחד, וצדק אילן שהעיר לי על זה שבעצם הבקשה לייצג את מיכל בצורה משכנעת יש כבר מגמתיות.

הפסוק האחרון קושר את הסיפור הזה לעובדה שלמיכל לא היה ילד. ברור שהלידה קשורה ליכולת המשחק – המשחק הוא זה שמוליד. זה נראה בפרק ממש כתוצאה טבעית. אם ננסח את זה אחרת – השאלה היא בעצם: האם אתה על המגרש או על היציע?

מיכל משקיפה מבעד לחלון – מהיציע – וזה בעצמו הדבר שלא מאפשר לה את הכניסה לתוך השמחה, השחוק וההולדה. אני הייתי מזמין אותה לרדת מהקומה השנייה, לרדת מהעמדה של "נשקפה" – של השקפה, אולי אפילו של שיקוף – ולבוא לרקוד יחד עם דוד והאַמְהות.

אולי זוהי בעצם ההזמנה של דוד – דוד אומר: "אם היא לא באה אלי אני אבוא אליה. אני אכניס את השמחה לתוך הבית, אני אלך לאסוף אותה אל השמחה שלי". אך מול זה הוא נתקל בתגובה הצוננת של הבוז שלה.

ואם אנחנו התמקדנו ביחס בין עמדת מיכל לבין עמדת דוד, הרמב"ם מושך עוד יותר לצד אחד ולוקח אותנו למקום עוד יותר קיצוני.

רמב"ם יד החזקה – הלכות לולב פרק ח

(טו) השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן עבודה גדולה היא וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר (דברים כ"ח) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה ועל זה הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני מלך וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה וכן דוד מלך ישראל אמר (שמואל ב' ו') ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר (שמואל ב' ו') והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'

אנחנו מכירים את הרמב"ם בהלכות דעות שמציג לנו שתי קצוות לכל מידה ואת דרך האמצע הרצויה בין שתיהן. ולכאורה אם היינו שואלים אדם מה ההיפך משמחה הוא בפשטות היה עונה: "עצבות".

אך לפי הרמב"ם ההיפך משמחה זה דווקא: "מגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו". לפיכך אדם שמח הוא בעצם מי שלא חולק כבוד לעצמו. שמחה אם כן שייכת דווקא לציר של הענווה, ובאמת לגבי הציר הזה אומר הרמב"ם בהלכות דעות שאין ללכת בו בדרך האמצע, אלא יש למשוך לצד של הענווה.

לפי הרמב"ם משתמע שיש לאדם איזו ישות בתוכו, והאדם מסוגל לוותר על הפוזה שלו ולזכך את ישותו עד כדי שיהפוך את עצמו ל"לית ליה מגרמיה כלום", והדבר הזה ממילא הוא העמדה של השמחה.

מכיוון שהדבר המרכזי שדוחק את רגלי השכינה זה ה"אני", ה"יש" – האגו שמחזיק אותי. יש לי עמדה ודעה מוצקה כיצד הדברים אמורים להיראות, ואם הם לא ייראו ככה אז אני לא מרוצה. היכולת לנקות את העמדה הזו היא השמחה!

אמנם אכן עולה השאלה: היכן מופיעה העצבות?

אצל רבי נחמן קיים הבדל בין "עצבות" לבין "שברון לב". העצבות היא בעצם הקפאת מצב הכאב – יש את המצב הרצוי מבחינתי, מכיוון שהוא לא מופיע אני לא מרוצה, ואני שומר על האגו שלי, מקפיא את פני ואת מצבי ובוחר להסתגר בעצבות.

ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה כג

בְּעִנְיַן הַשִּׂמְחָה עַל-פִּי מָשָׁל, שֶׁלִּפְעָמִים כְּשֶׁבְּנֵי-אָדָם שְׂמֵחִים וּמְרַקְּדִים, אֲזַי חוֹטְפִים אִישׁ

אֶחָד מִבַּחוּץ, שֶׁהוּא בְּעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחרָה, וּמַכְנִיסִים אוֹתוֹ בְּעַל-כָּרְחוֹ לְתוֹךְ מְחוֹל הַמְרַקְּדִים, וּמַכְרִיחִים אוֹתוֹ בְּעַל-כָּרְחוֹ שֶׁיִּהְיֶה שָׂמֵחַ עִמָּהֶם גַם- כֵּן, כֵּן יֵשׁ בְּעִנְיַן הַשִּׂמְחָה כִּי כְּשֶׁאָדָם שָׂמֵחַ, אֲזַי הַמָּרָה שְׁחרָה וְיִסּוּרִים נִסְתַּלְּקִים מִן הַצַּד אֲבָל מַעְלָה יְתֵרָה-לְהִתְאַמֵּץ לִרְדּף אַחַר הַמָּרָה שְׁחרָה דַּוְקָא, לְהַכְנִיס אוֹתָהּ גַם-כֵּן בְּתוֹךְ הַשִּׂמְחָה, בְּאפֶן שֶׁהַמָּרָה שְׁחוֹרָה בְּעַצְמָהּ תִּתְהַפֵּךְ לְשִׂמְחָה שֶׁיְּהַפֵּךְ הַמָּרָה שְׁחרָה וְכָל הַיִּסּוּרִין לְשִׂמְחָה, כְּדֶרֶךְ הַבָּא לְתוֹךְ הַשִּׂמְחָה, שֶׁאָז מִגּדֶל הַשִּׂמְחָה וְהַחֶדְוָה מְהַפֵּךְ כָּל הַדְּאָגוֹת וְהָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחרָה שֶׁלּוֹ לְשִׂמְחָה נִמְצָא שֶׁחוֹטֵף הַמָּרָה שְׁחרָה וּמַכְנִיס אוֹתָהּ בְּעַל-כָּרְחָהּ לְתוֹךְ הַשִּׂמְחָה, כַּמָּשָׁל הַנַּ"ל וְזֶה בְּחִינַת (יְשְׁעַיָה ל"ה): "שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה"- שֶׁהַיָּגוֹן וַאֲנָחָה בּוֹרְחִים וְנָסִים מִן הַשִּׂמְחָה, כִּי בְּעֵת הַשִּׂמְחָה דֶּרֶךְ הַיָּגוֹן וָאֲנָחָה לַעֲמד מִן הַצַּד כַּנַּ"ל, אֲבָל צָרִיךְ לִרְדּף אַחֲרֵיהֶם דַּיְקָא, וּלְהַשִּׂיגָם וּלְהַגִּיעָם, לְהַכְנִיס אוֹתָם דַּוְקָא לְתוֹךְ הַשִּׂמְחָה כַּנַּ"ל וְזֶהוּ: "שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ" וְכוּ'-שֶׁהַשָּׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְיִתְפְּסוּ אֶת הַיָּגוֹן וַאֲנָחָה, שֶׁהֵם נָסִים וּבוֹרְחִים מִן הַשִּׂמְחָה, לְהַכְנִיס אוֹתָם בְּעַל-כָּרְחָם לְתוֹךְ הַשִּׂמְחָה כַּנַּ"ל כִּי יֵשׁ יָגוֹן וַאֲנָחָה שֶׁהֵם הַסִּטְרָא-אָחֳרָא, שֶׁאֵינָם רוֹצִים לִהְיוֹת מֶרְכָּבָה אֶל הַקְּדֻשָּׁה, וְעַל-כֵּן הֵם בּוֹרְחִים מִן הַשִּׂמְחָה עַל-כֵּן צָרִיךְ לְהַכְרִיחַ אוֹתָם לְתוֹךְ הַקְּדֻשָּׁה, דְּהַיְנוּ הַשִּׂמְחָה בְּעַל-כָּרְחָם, כַּנַּ"ל:

כשאדם שרוי בשמחה, באיזשהו מקום היגון והעצבות שלו אומרים לו: "זה בסדר שאתה שמח, אבל חכה חכה. אין לנו בעיה עם זה שאתה רוקד כרגע, אבל חשוב שתזכור שהמצב שלנו הוא המצב התשתיתי של האדם".

רבי נחמן מציע מעלה גדולה הרבה יותר: להכניס את המרה שחורה עצמה בעל כרחה פנימה לתוך מעגל השמחה. רבי נחמן מדייק שהמאבק הוא מאבק עקרוני, והוא נסוב בעצם על השאלה: מהו המצב התשתיתי של האדם?

אדם צריך לשכנע את היגון והאנחה שהשמחה היא המצב התשתיתי, וכך יהפכו הם עצמם להיות מרכבה אל הקדושה. אם הם יזכו לחוות את האפשרות שלהם גם לרקוד, אז השמחה השיגה ותפסה גם אותם.

זה נותן לנו הבנה אחרת לגמרי של מושג השמחה. בדרך כלל שואלים אדם למה הוא שמח והוא אומר: "ברוך ה' יש לי כך וכך, יש לי סיבות כאלו וכאלו" וכו'. כביכול השמחה מגיעה כתוצאה מסיבה מסוימת.

שלושת הדוגמאות שראינו – דוד המלך, הרמב"ם ורבי נחמן – מציעים לנו שלמעשה השמחה היא סוג של מצב טבעי. נכון שבדרך כלל זה לא קיים – כי יש לנו הרבה תכנונים והעסק לא הולך כפי שרצינו – יש לנו עמדות. אך אם אדם מוכן לעשות את עבודת הניקוי הזו ולהפוך את עצמו למרכבה אל הקדושה, אז השמחה הופכת להיות המצב הטבעי והתשתיתי שלו.

הרב יצחק:

נראה לי ששמחה פה איננה רגש אלא מעשה. זוהי עשייה שיש לה קריטריונים ברמב"ם – פורקים את הגבולות, מתבזים וכו'. זוהי עבודה, לא התבוננות.

אני חושב שמי שמחוץ למעגל יודע בעצם שהוא רוצה להיות בשמחה, והוא בעצם צועק "תחטפו אותי". מי שנמצא שם לא שמח בעצבות שלו, אך יש לו מניעות ו"אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים".

הרב דב:

יש דווקא תענוג מסוים בלהיות בתוך היגון. יש בעצבות צד חזק מאוד, ויש יצר שמאוד מושך לשם. להיות בתוך הפּוּך זה סוג של הרגשה עצמית מאוד חזקה. הוויתור על הרגשת העצמי והביטול זוהי מלאכה מאוד קשה.

הרב שג"ר זצ"ל אמר בפורים האחרון שלו שהוא שמח דווקא משום שאין סיבה לשמוח.

בשבילי החידוש ברבי נחמן הוא שכדי שתהיה שמחה לא צריך לשכוח את המקומות העצובים. העצב והשמחה דווקא מחדדים זה את זה. כמו שבשיא החתונה אנחנו זוכרים את העצב. חשוב להכניס את העצב למעגל השמחה ולא למחוק אותו.

אך ברגע שהיגון נכנס למעגל השמחה העמדה שלו משתנה, והיא כבר לא ממקום של ישות. היא הופכת להיות לב שבור ולא עצבות.

שאלה: הרי יש מקומות בהם אנו נדרשים לבכות, לדוגמה בנפילת אפים…

הבכי לא שייך לעצבות אלא לכאב. העמדה של התמודדות עם כאב גם היא עמדה של ענווה. לעומת זאת העצבות והיגון אצל רבי נחמן מבטאות עמדה שבסופו של דבר נשארת עמדה של חוץ ולא של פנים. לבכות אפשר גם בתוך המעגל – אלא שאז זה נראה אחרת…

פורים שמח.