נענוע הלולב עפ"י כוונות האר"י / הרב דניאל כהן

ב"ה

נענוע הלולב עפ"י כוונות האר"י / הרב דניאל כהן

משך כמה שנים כבר אני מוצא בנענועי הלולב אחד מן האירועים הרוחניים החזקים ביותר של השנה. הלולב נהפך למין עמוד ברקים המרגיש מושך אליו כוחות חדשים ומאירים לליבי. אינני יודע הדרך הטובה ביותר לשתף אתכם בחוויה כך שתוכלו לחוות אותה גם כן. אין לי ספק שכל אחד יכול, רק שלא חונכנו להכיר בהזדמנות. המאמר הקצר הזה הוא ניסיון ראשון ב להדריך אתכם בעבודה מיוחדת זאת. [1]

בין הסוכה לארבעת המינים – חיבור הפרטיות והכלליות

וַיְדַבֵּר יְדֹוָד אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַידֹוָד: בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ…אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְדֹוָד אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ …אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג יְדֹוָד שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים … בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת…וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶת מֹעֲדֵי יְדֹוָד אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (ויקרא כג לג-מד)

פרשיית המועדות מסתיימת בחג הסוכות, אולם החג מתואר בתורה בשתי שכבות שונות. ראשית מוזכר 'חג הסוכות', כחלק מרצף החגים – מפסח ועד ליום הכיפורים – ולאחריו יש סיכום: 'אלה מועדי ה' '.

אולם מיד לאחר מכן ישנה פתיחה חדשה: 'אך…' ובה אנו מגלים כי בחג הסוכות גם צריך לקחת את ארבעת המינים לעצמו, וגם יש ציווי על כל האזרח בישראל לשבת בסוכות.

התיאור הזה מרמז על כך שבסוכות ישנן שתי בחינות:

סוכות כחלק מרצף של כל החגים, עם מצוות ייחודיות משל עצמו.
סוכות כאסיף וכאיסוף של כל החגים, ועל כן הוא כולל בתוכו יחסים ייחודיים בין פרט וכלל.

מצוות הסוכה שייכת גם לבחינה הראשונה והשנייה של החג. הישיבה בסוכה היא המצווה של החג בתור סיום המועדים שהחלו ביציאת מצרים ומסתיימים עם ההשגחה של הבורא עלינו במדבר, ובכלל. אבל הסוכה גם שייכת לסוג השני של מצוות החג. הוא המקום בעצמו, המרחב אליו הכול נאסף, קידוש החיים על כול מרכיביו. הסכך מקיף עלינו, משרה עלינו רוח הקודש, מעניק מבט-על לחיים, אוסף את הכול. המצווה מתייחסת ל'כל האזרח', בשוויוניות , בחיבור של כולם יחד. חז"ל קובעים 'כל ישראל ראויים לשבת בסוכה אחת.' הסוכה לא צריכה להיות שייכת לאף אחד במיוחד.

מצוות ארבעת המינים שונה מאד, ושייכת לסוג השני של מצוות החג בלבד. הציווי לגביו הוא: 'ולקחתם לכם', אליך, משלך, כמשהו מיוחד וייחודי. היא עסוקה עם השיוך לעצמי של הגוונים השונים של החיים, המאפיינים השונים של עולם הצומח ולפי המדרשים, של סוגים מגוונים של בני אדם.

הווי אומר, ארבעת המינים חייבים להיות בבעלות פרטית—לכן להלכה, לולב שאול פסול. לעומת זאת, הסוכה שייכת לכולם—להלכה אין צורך שהיא תהיה שלך. שניהם אוספים: ארבעת המינים כאיזשהו שייכות אישית למינים שונים והסוכה אוספת את כולם יחד. ארבעת המינים שייכות להסתכלות אישית על חיי; הסוכה היא השראת מודעות כוללת שמקיפה, מרחיבה, נותנת מבט-על שמאפשר שיוך של כולם למקום אחד.

חז"ל לוקחים את הציווי 'ולקחתם לכם' ומרחיבים אותו אל מצוות הנענועים (משנה סוכה ג, ט), ובכך יוצרים קשר ודיאלוג בין המציאות האישית של המנענע לבין הסביבה הפיזית והרוחנית שלו; בין כוחות העולם הבאים מאת ה' (הרמוזים בפסוק 'לך ה' 1הגדולה 2והגבורה 3והתפארת 4והנצח 5וההוד 6כי כל בשמים ובארץ') המתגלים דרך ששת הכיוונים העיקריים של המציאות, אליהם מצווה האדם לנענע עם ארבעת המינים הפרטיים שלו[2] על מנת לעורר אותם בעולם ובעצמו (כפי שנראה הרעש של כסכוסי הנענועים מסמל כוח ש'מעורר את המוחין העליונים'). בכוונות כפי שנראה אותן, יש מין התקשרות רוחנית למה שכל כיוון מסמל, ובתנועה של הלולב חוצה ופנימה אל הלב בכל נענוע מתבצע מין לקיחה ללב של ההארה המיוחדת של כל מידה וממד. לפי האר"י רצוי לנענע בסוכה כחלק מן השילוב בין המודעות הכללית של הסוכה וההתרחשות הפרטית של המנענע.

כוונת הנענועים עפ"י האר"י

עפ"י האר"י[3], בעת ביצוע הנענועים המנענע צריך לעמוד כשפניו מזרחה, כך שהדרום לימינו, הצפון לשמאלו והים – עם סיום הנענועים במערב – מאחוריו ('כל הנחלים הולכים אל הים'). כלל הנענועים נעשים לשיטתו ללא שהאדם זז ממקומו, גם הנענוע אחורה הוא כשפניו של האדם הן מול המזרח.

לפי שיטתו, כל כיוון הוא מידה ומהות אחרת וכל אחד מהם קשור לשם שונה של ה' וגם לסוג תודעה שונה.

התנועה היא פניה עם מידה ותודעה מסוימת לאחד הכיוונים ונענוע שלוש פעמים לכיוון הזה, כאשר בכל נענוע עושים כסכוס[4] – כלומר נענוע שגורם להשמעת קול – ואז מחזירים את ארבעת המינים אל הלב וממתינים מעט. יש בכך מין חיבור אל הלב של הכוח המסוים שבכל כיוון – 'ולקחתם לכם', לקיחה לעצמך במובן רוחני.

ואם נסכם זאת:

עומדים עם הפנים מזרחה, מתחילים עם נענוע (לדוגמא – דרומה), בנענוע הראשון מביאים את ארבעת המינים לכיוון דרום, כשארבעת המינים רחוקים מן הגוף דרומה מכסכסים, מכוונים למידה וההתכוונות, ואז מחזירים את ארבעת המינים כנגד הלב ושוהים מעט, מכוונים לספוג את המידה והכוח, ואז חוזרים על התנועה עוד פעמיים, סך הכול שלוש פעמים בכל אחד מן הכיוונים.

התנועה איטית, ההיפתחות הרוחנית רחבה, ההשתהות וההתבוננות מענגת, המנענע מזמר לעצמו, מעורר שמחה ואהבה, מתחבר לבורא, שמח בחלקו.

פירוט הכיוונים, הספירות והמאפיינים

א. דרום (ימין) – חסד – אהבה, התפשטות, כלליות.
ב. צפון (שמאל) – גבורה – גבול, ממדים, הבחנה, הבדלה.
ג. מזרח (קדימה) – תפארת – תמימות, אינטגרציה, שלמות, שלום, הרמוניה.
ד. מעלה (שמים) – נצח – נצחיות, התמדה, ערכים קבועים, אור עליון שאיננו משתנה.
ה. מטה (אדמה) – הוד – גילוי מרבי של המציאות (במלוא הודו); קבלה (הודאה) והודיה על כל מה שבנה אותי כולל עַבַרִי.
ו. אחור (מערב) – יסוד – התכנסות כל הכוחות, ובניית הכלי המאפשר להם ביטוי, הופעה, שיתוף מעבר לעצמי והשפעה.

כל ספירה עשירה בכוונות הקשורות אל העולם ואל המציאות הפנימית שלנו. אנו מעוריים כוח מסוים זה בעולם ואז מחברים אותו אלינו.

יש כאן תנועה המתכוונת למשוך כוחות, מעין תפילה לבורא להנחיל לי מכוחותיו, להאיר אותי באורותיו, להיות יותר בצלמו בגלוי על מנת להשפיע מטובו לעולם.

בנוסף, יש כאן קריאה לשינויי תודעה כך שבכל כיוון מנענעים שלוש פעמים, כאשר יש חלוקה של שלוש מדרגות שונות בכל כיוון: חכמה, בינה ודעת.

א. חכמה – היכולת ללמוד מכל אדם, הפתיחות המלאה, הענווה הפשוטה המאפשרת לי ללמוד ולספוג.
ב. בינה– היכולת להבין מתוך החכמה, להשליך ולהסיק ממנה, להבין כיצד היא מופיעה.
ג. דעת – היכולת לקשר את המידה לחיים וללב, לאופן בו אני חי את חיי.

לדוגמא, בכיוון ימין והחסד השילוב ייצא כך:

חכמה שבחסד—נוכחות ליקרת החיים וטובם-במודעות.
בינה שבחסד—הבנת ההשלכות של ייקרת המציאות על חיי-בהבנה והשלכה אל החיים שלי.
דעת שבחסד—השבת ידיעת דברים אלה אל הלב בהתקשרותם אל רגשותיי-בהרגשה.
חכמה שבגבורה—נוכחות לחוזק הגבולות, הממדים השונים, ההגדרות-במודעות.
בינה שבגבורה—הבנת ההשלכות של שמירת ואי שמירת גבולות בחיי-בהבנה.
דעת שבגבורה—השבת ידיעת דברים אלה אל הלב בהתקשרותם אל רגשותיי-בהרגשה.

וכן על זה הדרך. [5]

עיקר הכוונה

כולי תקווה שתמצאו גם אתם הארה ושמחה בעבודת הנענועים. כמו תמיד, עיקר הכוונה בעבודה היא אהבת ה' וגילוי מציאות טובו. אנו מנסים לעורר את המידות והכוחות ולקשר אותם אל ליבנו, על מנת שנוכל להיטיב למעשה בראשית ולהביא לגילוי מלכותו יתברך, בתוכנו ובכלל העולם.

ויהי רצון שאורו ומידותיו יתגלו ויאירו בליבנו ומתוך כך נזכה לעבדו בלב שלם ומלא בכוחות ומתוך כך נוסיף תיקון לעולמו.

[1] אין במאמר זה כל כוונה להקיף את נושא הנענועים מבחינה הלכתית או מדרשית. לצורך זה אפשר לעיין ב https://ph.yhb.org.il/13-05-04 / וב. https://www.yeshiva.org.il/midrash/22533

[2] מדרש תנחומא אמור – פרק יט : "תדע לך שהלולב הזה דומה לשדרה של אדם וההדס הזה דומה לעיניים והערבה דומה לשפתיים והאתרוג דומה ללב…שקולין הן כנגד הגוף. הוֵי 'כל עצמותי תאמרנה.' "

[3] שער הכוונות ופרי עץ חיים, שער לולב.

[4] תלמוד ירושלמי מסכת סוכה דף טו/ב

תני צריך לנענע ג' פעמים ר' זעירה בעי הכין חד והכין חד. או הכין והכין חד. תמן תנינן צריך לכסכס ג' פעמים בין כל דבר ודבר. לדעת 'הלבוש' (תרנ"א ס"ק ט) הצורך ברעש בכסכוס נלמד מהפסוק 'אז ירננו עצי היער.' לפי האר"י, כפי שנראה, הרעש קשור להתעוררות המודעות של כל כיוון וכיוון.

[5] שמות הקודש בנענועים-ל"מתקדמים"

אחרי שמתמצאים באופי של כל כיוון וחווים את הייחוד שלו, ישנה דרגה מתקדמת יותר בכוונות הנענועים: התכוונות בצירופים השונים של שם הוויה. בצורה כזאת, כל מידה עומדת מול צירוף אחר של שלושת האותיות הראשונות של שם הוויה, וצירוף זה הוא עוד דרך לבטא את המידה המכוונת ולעורר את כוחה הרוחנית. שלושת האותיות הראשונות נחשבות לכוחות שמשפיעים על הלב, וה-ה' האחרונה של שם הויה היא קבלת הלב את הכוח המסוים. המכוון/מנענע מדמיין או מסתכל על האותיות המתאימות לכל כיוון.

באופן כללי כל אות מסמלת קו אחר משלושת הקווים העיקריים: חסד, גבורה ותפארת.

י – קו ימין, התפשטות

ה – קו שמאל, מסויימות והבדלה

ו – קו אמצעי, כינוס, איזון והשפעה

הצירופים:

א. חסד – יה"ו – התפשטות שגורמת שהדברים יהו.

ב. גבורה – הו"י – מסוימות שיוצרת השפעה וכניסה לכלים

ג. תפארת – וי"ה – ה-ו' שמורידה את האלוקות – י"ה – אל המציאות.

ד. נצח – יו"ה – התפשטות שמתפשטת לנצח בזמן

ה. הוד – הי"ו – כל מה שכבר היו

ו. יסוד – וה"י – השפעה מתוך ההקשר והמסוימות שכבר נוצרה, אל תוך הכלים

בצורה הזאת כל אחד מהצירופים מופיע בשלושת הנענועים, כאשר ה-ה' האחרונה היא ההבאה אל הלב וההפנמה של המידה והכוח אצל האדם.