עבודת ההתבודדות/ הרב דוב זינגר
במושג "התבודדות" יש משהו חתרני יותר מהמושג שאנו רגילים לחשוב עליו כ"תפילה". רבי נחמן מברסלב רצה לפתוח לנו פתח לממד הבלתי פורמלי של התפילה, שיש דרך לפתוח בתפילה פשוטה בין אדם לאלוקיו.
רבי אלטר טפילקר בספרו "השתפכות הנפש" בהקדמה מוכיח לנו שהתפילה האישית והספונטנית הייתה מאז ומתמיד. וגם כיום, כאשר יש לנו תפילה כתובה, כאשר היא מתקבעת, יש דרך להתעורר מהתפילה הספונטנית והפשוטה. ההתבודדות אף יכולה לעזור לתפילה הקבועה להתעורר ולהתחדש. אלו שני צדדי המחלוקת שבין "תפילות אבות תקנום" "לתפילות כנגד תמידין תקנום":
ספר השתפכות הנפש – הקדמה
כִּי הַדֶּרֶךְ הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה הוּא הַדֶּרֶךְ הַיָּשָׁן שֶׁדָּרְכוּ בָּהּ אֲבוֹתֵינוּ וּנְבִיאֵינוּ וְרַבּוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה מֵעוֹלָם כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ אֵצֶל אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וְכָל שִֹיחַ הַשָּדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ כִּי לא הִמְטִיר וְכוּ' וְאָדָם אַיִן וְכוּ', וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י, וּבַשְּׁלִישִׁי שֶׁכָּתוּב בּוֹ תּוֹצֵא הָאָרֶץ, לא יָצְאוּ, רַק עַל פֶּתַח הַקַּרְקַע עָמְדוּ, עַד שֶׁבָּא אָדָם הָרִאשׁוֹן וְהִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם, וְיָרְדוּ וְצָמְחוּ הָאִילָנוֹת וְהָעֲשָֹבִים.
המדרש המובא כאן מספר שכל העולם נברא כדי שיחכה לכישרון המיוחד של האדם. ומהו הכישרון המיוחד? הוא יכולתו להתפלל. העולם חיכה לתפילתו של האדם. הקב"ה ברא את העולם בדיבורו, אך ללא ההד שהתקבל אצל האדם ע"י התפילה העולם לא היה בא לידי ביטוי.
וְכֵן אֵצֶל נחַ מוּבָא בְּזהַר חָדָשׁ תָּנוּ רַבָּנָן, מַה הֵשִׁיב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְנחַ כְּשֶׁיָּצָא מִן הַתֵּבָה וְרָאָה כָּל הָעוֹלָם חָרֵב וְהִתְחִיל לִבְכּוֹת עָלָיו וְאָמַר, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם נִקְרֵאתָ רַחוּם הָיָה לְךָ לְרַחֵם עַל בְּרִיּוֹתֶיךָ הֵשִׁיבוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רַעֲיָא שַׁטְיָא כְּעַן אָמְרִית דָּא וְלָא בְּזִמְנָא דַּאֲמָרִית לָךְ, כִּי אוֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם וְכוּ', כָּל הַאי אָמְרִית לָךְ בְּדִיל דְּתִיבְעֵי רַחֲמִין עַל עָלְמָא וּכְעַן דְּיִתְאָבִיד עַלְמָא פְּתַחַתְּ פּוּמָךְ לְמַלְלָא קֳדָמַי בְּבַעֲיָן וּבְתַחֲנוּנִים כֵּיוָן דַּחֲזָא נחַ כָּךְ הִקְרִיב עֲלוּוִין וְקֻרְבָּנִין וְקָם וְהִתְפַּלֵּל לְפָנָיו וְכוּ', וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחוֹחַ זֶה רֵיחַ תְּפִלָּתוֹ וְכוּ', עַיֵּן שָׁם.
התפילה היא לא רק מעשה של בקשה, אלא זה הבסיס של הקשר שלנו עם ה'. זה התכלית של קיומנו בבריאה. זה יסוד הקשר שמאפשר לנו פעולה וקיום בעולם. הדו שיח של התפילה זה יסוד הקיום שלנו בעולם. המדרש על נוח מלמד אותנו שלא רק הבריאה תכליתה התפילה, אלא גם האירועים בהיסטוריה ה' עשה אותם כדי לצור אתנו דו שיח על תפילה.
וְכֵן מָצִינוּ אֵצֶל אַבְרָהָם, כְּשֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם זַעֲקַת סְדם וַעֲמרָה כִּי רָבָּה, מִיָּד וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיּאמֶר וְכוּ', וְהִרְבָּה דְּבָרִים נֶגֶד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּתְפִלָּתוֹ אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִים וְכוּ' אוּלַי יַחְסְרוּן וְכוּ', וְגַם דָּרְשׁוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, עַל הַכָּתוּב: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם, שֶׁתִּקֵּן "תְּפִלַּת שַׁחֲרִית" וְכֵן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַאֲבִימֶלֶךְ, הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וְכוּ' וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלהִים וְאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, בְּמִדְרָשׁ רַבָּה שָׁם, כֵּיוָן שֶׁהִתְפַּלֵּל אַבְרָהָם הֻתַּר הַקֶּשֶׁר הַזֶּה.
התפילה היא הבסיס של התורה הנוכחת. הדו שיח בין אברהם לבין הקב"ה. אברהם לא מקבל דינו של ה' והוא מתווכח אתו. תפילתנו היהודית עיקרה עמידה, בניגוד לאחינו המוסלמים הם בעיקר מתכופפים. לכן מאז ומתמיד היהודים היו יועצים של המלך. אנו באים לתפילה ממקום שיש לנו מה לומר לו והוא רוצה לשמוע אותנו. אנו באים לתפילה מתוך עמידה. אברהם עומד מול ה' ויש לו מה לומר. אברהם עומד על דעתו ודופק על השולחן.
וזה פותח את הפתח לתחושת הנוכחות של "דע לפני מי אתה עומד". בהכנה לתפילה אנו צריכים לעורר את תחושת הנוכחות של מי שעומד מולנו. רבי נחמן אומר שתתחיל לדבר והמילים כבר יגיעו. היכולת לדבר בעצמה קשורה לאמונה שיש מי שמקשיב לי. ולכן, ההצעה של ההתבודדות היא אחרי המעשים נמשכים הלבבות. תתחיל לדבר ותבדוק שההקשבה מגיעה ותוך כדי הדיבור נוצרת ההקשבה. המילים עצמם הופכת להיות "מוקשבות" ואז הנוכחות מגיעה. כך אנו מנכיחים את הבורא מולנו.
נלמד כעת כמה עצות שרבי נחמן אומר על ההתבודדות, אך בסופו של דבר היישום הוא מאוד אישי ומשתנה מאדם לאדם. בסוף צריך לחפש את הדרך המתאימה לי להתבודדות. לכן כדאי ללמוד מרבי נחמן דרך עצותיו את החיפוש של הדרך הנכונה לי להתבודד
עצה מספר 1: לצאת החוצה
ספר חיי מוהר"ן – אות קז'
גַּם עוֹד פַּעַם אַחַת סִפֵּר בְּפָנַי שֶׁבִּהְיוֹתוֹ בִּימֵי נְעוּרָיו כְּשֶׁהָיָה מִתְבּוֹדֵד בְּאֵיזֶה מָקוֹם בַּיַּעַר אוֹ בַּשָּדֶה כְּשֶׁחָזַר מִשָּׁם הָיָה כָּל הָעוֹלָם חָדָשׁ בְּעֵינָיו וְנִדְמָה לוֹ כְּאִלּוּ הוּא עוֹלָם אַחֵר לְגַמְרֵי, וְלֹא הָיָה הָעוֹלָם נִרְאֶה בְּעֵינָיו כְּלָל כַּאֲשֶׁר מִקֹּדֶם:
רבי נחמן מספר לנו ששווה לצאת מהשגרה, שהיא משכיחה מאתנו שהעולם הזה נברא ומפתיע והוא לא מובן מאיליו, ושיש משהו שעומד מאחורי הקלעים. לכן טוב לצאת ממקום היישוב כדי לצאת מהרוטינה של שגרת החיים ולהיזכר במה שמעבר בעולם הזה. ואם אין אפשרות מחוץ ליישוב אז לחפש מקום בתוך השגרה שמוציא אותנו החוצה.
עצה מספר 2: להתבודד לאחר שיחה טובה ומעמיקה עם חבר
ההתבודדות גם יכולה לאפשר שיח חדש עם האנשים שסביבנו. וגם להפך, שיח עמוק וטוב עם אנשים שסביבנו יכול לפתוח פתח טוב להתבודדות. הדו שיח שלנו עם ה' קשור לדו שיח עם האנשים שסבינו. ופיתוח המיומנות הזאת משפיעה בשני הכיוונים.
עצה מספר 3: לשתף
כאשר המיומנות הזאת נבנית אז אפשר להתפלל לא רק בשדה אלא גם בשגרת היומיום נפתח הפתח בתפילה ואז לא תלויים רק בשדה. כל העולם הופך להיות בר שיח עם ה'. כל מה שמתרחש הופך להיות נושא לשיחה עם ה'.
האדם הוא יצור מעלה גרה- כל מה שקרה לו במשך יש לו צורך למשתף את האנשים שסביבו. רבי נחמן אומר שגם את ה' כדאי לשתף במה שהתרחש לי היום, אני מעבירה את מה שהתרחש לי למקום הנצחי של ה', ואז אירועי היום יום של מקבלים משמעות חדשה. טוב לפתוח בהתבודדות בשיתוף, משום שזה דבר הרבה יותר פשוט מאשר תנועות הנפש האחרות כגון: תודה ובקשה. ולכן, כאשר אין לי על מה לדבר בהתבודדות, כדאי להתחיל בשיתוף.
עצה מספר 4: לומר גם מילה אחת שוב ושוב
ספר ליקוטי מוהר"ן – מהדורא בתרא סימן צו
עוֹד אָמַר לְעִנְיַן הִתְבּוֹדְדוּת, שֶׁהָיָה דַּרְכּוֹ זַ"ל לְזָרֵז מְאֹד בָּזֶה לִהְיוֹת רָגִיל מְאֹד בְּהִתְבּוֹדְדוּת, לְפָרֵשׁ שִֹיחָתוֹ לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּכָל יוֹם וָיוֹם. וְאָמַר: שֶׁאֲפִלּוּ כְּשֶׁאֵין יְכוֹלִין לְדַבֵּר כְּלָל, אֲפִלּוּ כְּשֶׁמְּדַבְּרִין רַק דִּבּוּר אֶחָד, גַּם כֵּן טוֹב מְאֹד.
עצה נוספת, אם אין לנו יכולת לדבר עם ה', אפילו לומר מילה אחת עוד פעם ועוד פעם. עד שנוצרת התחושה שהמילה כבר לא חלולה והיא הגיע ליעדה. גם מילה אחת יכולה לעשות רושם בשמים ולפתוח את הלב למילים הבאות שיגיעו. ולכן אם אני מצליח לומר רק מילה אחת לא להתייאש ולהמשיך לומר אותה שוב ושוב.
עצה מספר 5: לדבר בלשון שמדברים בו
וְאָמַר: שֶׁהַדִּבּוּר יֵשׁ לוֹ כֹּחַ גָּדוֹל מְאֹד, כִּי הֲלֹא יְכוֹלִין לִלְחשׁ עַל קְנֵה שְֹרֵפָה שֶׁלֹּא תּוּכַל לִירוֹת. וְהָבֵן. וְאָז כְּשֶׁדִּבֵּר מִזֶּה, דִּבֵּר הַרְבֵּה מֵהִתְבּוֹדְדוּת, וְהֶאֱרִיךְ מְאֹד בְּשִֹיחָה נִפְלָאָה בְּכַמָּה מִינֵי לְשׁוֹנוֹת, וְחִזֵּק אוֹתָנוּ וְזֵרֵז אוֹתָנוּ מְאֹד מְאֹד בָּזֶה, לְהִתְחַזֵּק לְהַרְבּוֹת בְּהִתְבּוֹדְדוּת וְשִֹיחָה בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ. וְאָמַר: שֶׁרְצוֹנוֹ שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ הִתְבּוֹדְדוּת, וּלְבַלּוֹת כָּל הַיּוֹם עַל זֶה, אַךְ לָאו כָּל אָדָם יָכוֹל לְקַיֵּם זֹאת. עַל כֵּן בְּהֶכְרֵחַ לְצַוּוֹת לָהֶם שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם עַל כָּל פָּנִים אֵיזֶה שָׁעָה הִתְבּוֹדְדוּת, כִּי גַּם זֶה טוֹב מְאֹד. אֲבָל מִי שֶׁלִּבּוֹ חָזָק בַּה', וְרוֹצֶה לְקַבֵּל עָלָיו עֹל עֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת, רְצוֹנוֹ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ כָּל הַיּוֹם הִתְבּוֹדְדוּת. וְהִזְכִּיר אָז מַאֲמַר חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרָכוֹת כא): 'וּלְוַאי שֶׁיִּתְפַּלֵּל אָדָם כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ':
למילים יש כוח גדול מאוד, משום שהם חוצבות נוכחות במציאות. המילים הם בעצמם יוצרות מציאות. אני לא סתם מעבירה את מחשבותיי אל ה' שיודע אותם גם בלי שאומר, אני יוצרת מציאות בעולם באמצעות מילותיי ושותפה בבריאה.
השפה של ההתבודדות היא בשפה שלי שאני רגילה לדבר בה בניגוד לתפילה הכתובה. כל המשמעות של ההתבודדות זה המילים הספונטניות היוצאות מהלב, ולכן חשוב לדבר בשפה האישית שלי.
"כל היום התבודדות"- הכוונה שכל היום יהיה בדו שיח עם ה'. שכל מה שמתרחש לי במשך היום מביא אותי לדו שיח עם ה'. זה האידיאל לכתחילה, ואם זה עדיין לא קיים אז לייחד לזה זמן, וזוהי העצה הבאה-
עצה מספר 6: לקבוע זמן
ספר ליקוטי מוהר"ן – מהדורא בתרא סימן כה
הַהִתְבּוֹדְדוּת הוּא מַעֲלָה עֶלְיוֹנָה וּגְדוֹלָה מִן הַכֹּל. דְּהַיְנוּ לִקְבֹּעַ לוֹ עַל כָּל פָּנִים שָׁעָה אוֹ יוֹתֵר לְהִתְבּוֹדֵד לְבַדּוֹ בְּאֵיזֶה חֶדֶר אוֹ בַּשָֹֹּדֶה
יש ערך גדול לקבוע זמן קבוע להתבודדות. כאשר קובעים זמן מיוחד חייבים למלא אותו גם אם כרדע נדמה לי שאין לי מה לומר, גם להרגשת התקיעות הזו יש חשיבות שהיא מחייבת אותי להוציא עומקים גדולים יותר מתוכי. לכן כדאי לקבוע רבע שעה בתור התחלה ולראות מה עולה בזמן הזה.
עצה מספר 7: להפוך תורות לתפילות
גַּם טוֹב לַעֲשֹוֹת מֵהַתּוֹרָה תְּפִלָּה. דְּהַיְנוּ כְּשֶׁלּוֹמֵד אוֹ שׁוֹמֵעַ אֵיזֶה מַאֲמַר תּוֹרָה מִצַּדִּיק הָאֱמֶת, אֲזַי יַעֲשֶֹה מִזֶּה תְּפִלָּה, דְּהַיְנוּ לְבַקֵּשׁ וּלְהִתְחַנֵּן לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ עַל כָּל מַה שֶּׁנֶּאֱמַר שָׁם בְּאוֹתוֹ הַמַּאֲמָר, מָתַי יִזְכֶּה גַּם הוּא לָבוֹא לְכָל זֶה, וְכַמָּה הוּא רָחוֹק מִזֶּה. וִיבַקֵּשׁ מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁיְּזַכֵּהוּ לָבוֹא לְכָל הַנֶּאֱמָר שָׁם בְּאוֹתוֹ הַמַּאֲמָר: וְהַמַּשְֹכִּיל וְהֶחָפֵץ בֶּאֱמֶת, יוֹלִיכוֹ ה' בְּדֶרֶךּ אֱמֶת וְיָבִין בְּעַצְמוֹ דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר, אֵיךְ לְהִתְנַהֵג בָּזֶה, בְּאֹפֶן שֶׁיִּהְיוּ דְּבָרָיו דִּבְרֵי חֵן וּטְעָנוֹת נְכוֹנוֹת, לְרַצּוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁיְּקָרְבֵהוּ לַעֲבוֹדָתוֹ בֶּאֱמֶת. וְעִנְיָן הַשִֹֹּיחָה זוֹ עוֹלָה לְמָקוֹם גָּבוֹהַּ מְאֹד, וּבִפְרָט כְּשֶׁעוֹשֶֹה מִתּוֹרָה תְּפִלָּה, מִזֶּה נַעֲשֶֹה שַׁעֲשׁוּעִים גְּדוֹלִים מְאֹד לְמַעְלָה:
רבי נחמן גורר את לימוד התורה לתוך התפילה. שהתורה גם היא פלטפורמה לקשר עם הקב"ה. כאשר אני מתפלל את התורה שאני לומד, אני מחזיר אותה בחזרה אל ה' שהעניק לי אותה. כיצד עושים זאת?, ע"י שאני שואל את עצמי: איזו תפילה התורה הזו מעוררת אצלי? ומאפשר לעצמי להתפלל תפילה זו.
לסיכום:
התפילה היא עצם היחסים ביננו לבין ה'. ולכן הקב"ה מתאווה לתפילתנו. התפילה היא לא רק עוד מצווה, התפילה היא עצם הקשר ביננו לבין הקב"ה. עצם הקשר הזה מעמיק גם את יכולות הקשר שלנו בחיים בין אדם לחברו. המתנה שמרוויחים בתפילה היא עצם הקשר שלנו עם ה'.
שם ה' זה העיקר, לכן אנו קוראים לו "השם". למה זה העיקר? כי שמו גדל כאשר אנו קוראים אליו. וזה יסוד התפילה.