logo

פסיעה גסה מבטאת את ניסיונו של האדם לחרוג ממקומו – לצבור, לנכס, לרכוש, לאסוף אליו כל מה שיוכל. הפסיעה הגסה היא היפוך המידה של השמח בחלקו. כפי שמבליט ר' נחמן בדוגמת האכילה 'בטן רשעים תחסר', חריגה זו מבטאת אי-שקט תמידי ואף ניכור עמוק כלפי ממשות החיים.  מתגעגע הוא אל מה שהיה בעבר או כוסף למה שיהיה בעתיד, אך לעולם אינו כאן ועכשיו. הפוסע פסיעה גסה מקלקל את ראייתו מכיוון שהוא אינו רואה לעולם את מה שלפניו – מבטו נשוא תמיד קדימה מדי, אל מה שבאופק ומעבר לו תמיד אל החסר אל מה שאיננו. וחילופו בבחינת 'שבת'. מיד עם הקידוש של ליל שבת חוזרת לאדם הראות המתוקנת הבאה יחד עם הפסיעה הקטנה, שהיא פסיעה המתאימה למצבו. הנכונות לשהות בהווה, לקבל את 'מה שיש' כנתינתו – היא בעצמה התגברות על הניכור ובחינה של אמונה. זוהי אמונה בממשותם של החיים שהם תמיד כאן ועכשיו. על כן, ניגוני החיסרון הנשמעים כיללה בימות החול – מתוקנים ביום השבת.

והתחילו לזכר החסדים שעשה עמהם השם יתברך בהיותם ביער. והיו בוכים והיו מתגעגעים מאד: איך לוקחין לכאן את הבעטליר הראשון העור, שהביא לנו לחם ביער? ותכף ומיד בתוך שהיו מתגעגעים מאד אחרי הבעטליר העור, ענה ואמר: הנני! הנה באתי אצלכם על החתונה. ואני נותן לכם מתנה לדרשה (שקורין דרשה גישאנק), שתהיו זקנים כמוני! כי בתחלה ברכתי אתכם בזה, ועכשיו אני נותן לכם זאת במתנה גמורה לדרשה: שתחיו חיים ארוכים כמוני. ואתם סבורים שאני עור? אין אני עור כלל. רק שכל זמן העולם כולו, אינו עולה אצלי כהרף עין. (ועל כן הוא נדמה כעור, כי אין לו שום הסתכלות כלל על העולם, מאחר שכל זמן העולם אינו עולה אצלו כהרף עין. ועל כן אין שיך אצלו הסתכלות וראיה בזה העולם כלל) ואני זקן מאד, ועדין אני יניק לגמרי, (הינו יונג) ולא התחלתי עדין לחיות כלל. ואף על פי כן אני זקן מאד. ולא אני בעצמי אומר זאת, רק שיש לי הסכמה על זה מהנשר הגדול. ואספר לכם מעשה (כל זה הוא דברי העור הנ"ל)

זהר.שלך לך, קס"ט ע"א

…פתח ואמר (בראשית מ"ו) ויוסף ישית ידו על עיניך, חדוה הוא…

אר"ש מה אתהני האי למיתא ומה תועלתא אית ליה בהאי

מאן דיבעי למשאל (יומא) מה דאצטריך לאפקחא עינוי בגין לאחזאה דעדיין אזדמן איהו לאתבא לחיזו דהאי עלמא כדבקדמין,

א"ל אי חסידא קדישא ודאי אי לא אסתים מניה כל חיזו דהאי עלמא ולא אתאביד כלא מניה לא להוי ליה חיזו וחולקא דההוא עלמא,

עלמא דא בהפוכא איהו מההוא עלמא דאנן ביה

דבזמנא דתחיית מתייא אפילו כחוטא דשערא לא הוה מעובדא דהאי עלמא דכלא אתאביד בקדמיתא (טלא יבטיל ליה וישוי ליה) בההוא טלא ויתעבר מינה כל זוהמה ולבתר יתעביד כחמירא דא ומניה יתעביד גופא בריה חדתא כך הכא

תרגום.

אמר ר' שמעון מה מועיל זה למת ומה תועלת יש לו בזה

מי שירצה לשאול מה (שאולי אדרבא) שצריך לפקוח עיניו כדי להראות שעדיין מזומן הוא לשוב למראה של זה העולם כבתחילה

אמר לו אהה חסיד קדוש ודאי אם לא נסתם ממנו כל מראה של זה העולם ולא נאבד הכל ממנו לא יהיה לו מראה וחלק של העולם ההוא

העולם הזה הפוך הוא מהעולם שאנו בו

שבזמן תחית המתים אפילו כחוט השערה לא יהיה ממעשה של העולם הזה שהכל יאבד בתחילה  ויעבור ממנו כל הזוהמה ואח"כ יעשה כעיסה זו וממנו יעשה הגוף בריה חדשה כך כאן

ספר רבנו משל לענין שטות העולם הזה שכל בני העולם עובדים ומשתדלים בשביל פרנסתם, ונדמה להם שרק מחמת השתדלותם הם חיים וקיימים. ובאמת מקבלים פרנסתם רק מידו הרחבה יתברך. שפעם דרו בבנין אחד שני עשירים אחד קמצן גדול ואחד בעל מכניס אורחים ובעל צדקה גדול. פעם בא עני אחד אל הקמצן ובקש ממנו נדבה עבור כדי שיוכל לשבור את רעבונו. אמר לו העשיר: הנה יש לי עצים שצריך לחתכם לחתיכות קטנות ובכן עבוד אצלי ואתן לך אחר כך לאכול עבור עבודתך. בלית ברירה עבד אצלו העני עבודה מפרכת זו. כשסיים עבודתו אמר לו העשיר שיפנה לבית שכנו העשיר הנדבן השוכן בבנין ושם יתנו לו מבוקשו. הלך העני לתומו לבית הכנסת הארחים כי סבר שהעשיר שעבד אצלו משלם עבור אכילתו. ותיכף בהיכנסו קבלו העשיר בעל הצדקה בכבוד גדול ונתן לו לאכול  כדרכו. במצע האכילה שמע המכניס אורח איך שהעני מתאנח ואומר אני עבדתי היום קשה שאלו המכניס אורח על עסק עבודתו וספר לו כל המעשה שעבד אצל העשיר השכן ושלחו תמורת עבודתו לאכול כאן. נענה לו המכניס אורח ואמר לו: "רבי יהודי עבדת בחינם ואתה אוכל בחינם"!

לקוטי מוהר"ן קמא. תורה רכ"ו

מַה שֶּׁהָרְשָׁעִים עַל פִּי רֹב הֵם מְזַמְּרִים נִגּוּנִים שֶׁל יְלָלָה וְעַצְבוּת כִּי הֵם בְּחִינַת נִשְׁמַת עֵרֶב רַב וְאִמָּא דְּעֵרֶב רַב הִיא לִילִית[1] שֶׁהִיא מְיַלֶּלֶת תָּמִיד[2]. וְעַל כֵּן הֵם עוֹשִׂים נִגּוּנִים שֶׁל יְלָלָה כַּנַּ"ל. וּמַה שֶּׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִמְשֹׁךְ אֶל נִגּוּנִים הַלָּלוּ כִּי יְנִיקָתָם מִבְּחִינַת "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת" (בְּרֵאשִׁית כ"ט)[3] מִבְּחִינַת קִלְקוּל הָרְאוּת, בִּבְחִינַת מְאֹרֹת חָסֵר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שָׁם א') "יְהִי מְאֹרֹת" חָסֵר[4] דָּא לִילִית (תִּקּוּנֵי זֹהַר תִּקּוּן מ"ד דַּף עט:). וְעִקַּר הַנִּגּוּן הוּא מִבְּחִינַת שֵׁבֶט לֵוִי שֶׁהָיוּ מְנַצְּחִים בְּשִׁיר שֶׁהֵם מִבְּנֵי לֵאָה. וְאָז כְּשֶׁנּוֹלַד לֵוִי נֶאֱמַר (שָׁם כ"ט) "הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי" – כִּי עַל יְדֵי שֶׁנּוֹלַד לֵוִי שֶׁהוּא סִטְרָא דְּנִגּוּנָא (זֹהַר שְׁמוֹת דַּף י"ט)[5] עַל יְדֵי זֶה בְּחִינַת הַהַמְשָׁכָה שֶׁיִּלָּוֶה וְיֻמְשַׁךְ אֵלֶיהָ. וְעַל כֵּן נְגִינָה שֶׁהוּא נִשְׁתַּלְשֵׁל וְיוֹרֵד מִשָּׁם מִבְּחִינַת "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת" יֵשׁ לוֹ כֹּחַ לִמְשֹׁךְ בִּבְחִינַת "הַפַּעַם יִלָּוֶה" כַּנַּ"ל. וּכְשֶׁמְּזַמְּרִים אֵלּוּ הַנִּגּוּנִים הַנַּ"ל בְּשַׁבָּת עַל יְדֵי זֶה מַעֲלִין אוֹתָם, כִּי בְּשַׁבָּת נִשְׁלָם הָאוֹר בִּבְחִינַת מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרָכוֹת מג:)[6] 'פְּסִיעָה גַּסָּה נוֹטֶלֶת מְאוֹר עֵינָיו וְכוּ' וּמְהַדְּרָא לֵהּ בְּקִדּוּשָׁא דְּבֵי שִׁמְשָׁא'. נִמְצָא שֶׁבְּשַׁבָּת הָאוֹר בִּשְׁלֵמוּת, בִּבְחִינַת "פּוֹסְעִים בּוֹ פְּסִיעָה קְטַנָּה", וַאֲזַי מַעֲלִין הַנִּגּוּנִים הַנַּ"ל שֶׁיְּנִיקָתָם מִקִּלְקוּל הָרְאוּת כַּנַּ"ל, עַל יְדֵי שַׁבָּת שֶׁהוּא בְּחִינַת תִּקּוּן הָרְאוּת בִּשְׁלֵמוּת כַּנַּ"ל.

לקוטי מוהר"ן קמא. תורה רע"ו

דַּע כִּי אֲכִילַת שַׁבָּת אֵינָהּ בִּשְׁבִיל שְׂבִיעָה כְּלָל, רַק בְּגִין דְּיִתְבָּרְכוּן כֻּלְּהוֹ שִׁתָּא יוֹמִין כַּמּוּבָא בַּזֹּהַר (יִתְרוֹ פ"ח). כִּי מֵאֲכִילַת שַׁבָּת נִשְׁפָּעִין וְנִתְבָּרְכִין כָּל שֵׁשֶׁת הַיָּמִים. כִּי עִקַּר הַשְֹּבִיעָה בְּשַׁבָּת, כִּי סוּמָא אֵין לוֹ שׂבַע, כְּמוֹ שֶׁלָּמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יוֹמָא ע"ד:) מִפָּסוּק "הַמַּאֲכִילְךָ מָן בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ" וְכוּ'. 'וּפְסִיעָה גַּסָּה נוֹטֶלֶת מְאוֹר עֵינָיו שֶׁל אָדָם וּמְהַדֵּר לֵהּ בְּקִדּוּשָׁא דְּבֵי שִׁמְשֵׁי' (בְּרָכוֹת מג:). נִמְצָא שֶׁעִקַּר שְׁלֵמוּת מְאוֹר עֵינַיִם הוּא בְּשַׁבָּת, וְעַל כֵּן אָז הַשְֹּבִיעָה, כִּי הַשְֹּבִיעָה עַל יְדֵי רְאִיַּת עֵינַיִם כַּנַּ"ל. וְזֶה 'פּוֹסְעִים בּוֹ פְּסִיעָה קְטַנָּה סוֹעֲדִים בּוֹ לְבָרֵךְ שָׁלׂשׁ פְּעָמִים' – הַיְנוּ שֶׁבְּשַׁבָּת פּוֹסְעִים פְּסִיעָה קְטַנָּה שֶׁעַל יְדֵי זֶה הַמְּאוֹר עֵינַיִם בִּשְׁלֵמוּת שֶׁעַל יְדֵי זֶה הַשְֹּבִיעָה כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן מַה שֶּׁסּוֹעֲדִים בּוֹ שָׁלשׁ פְּעָמִים הוּא רַק לְבָרֵךְ, דְּהַיְנוּ בְּגִין דְּיִתְבָּרְכוּן כָּל שִׁתָּא יוֹמִין כַּנַּ"ל. אֲבָל בִּשְׁבִיל שַׁבָּת עַצְמוֹ לֹא הָיָה צָרִיךְ לֶאֱכֹל כָּל כָּךְ שָׁלׂשׁ פְּעָמִים כִּי בְּשַׁבָּת הַשְֹּבִיעָה, רַק הוּא לְבָרֵךְ כַּנַּ"ל.

לקוטי מוהר"ן קמא. תורה קכ"ה

"וַיּאמֶר משֶׁה אִכְלוּהוּ הַיּוֹם  כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה'" וְכוּ' (שְׁמוֹת  ט"ז) – וְלָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת קי"ז:) 'מִכָּאן שֶׁחַיָּב לֶאֱכל שָׁלשׁ סְעֻדּוֹת בְּשַׁבָּת כִּי תְּלָתָא "הַיּוֹם" כְּתִיבִי'. נִמְצָא שֶׁעַל כָּל סְעֻדָּה מִשָּׁלשׁ סְעֻדּוֹת כְּתִיב הַיּוֹם, לְרַמֵּז שֶׁלּא לֶאֱכל בַּסְּעֻדָּה שֶׁל שַׁבָּת רַק בִּשְׁבִיל הַיּוֹם בִּשְׁבִיל שֶׁרָעֵב מֵאֶתְמוֹל. וְלִפְעָמִים בִּשְׁבִיל שֶׁלּא יְהֵא רָעֵב לְמָחָר אַךְ בְּכָל סְעֻדָּה מִשָּׁלשׁ סְעֻדּוֹת שֶׁל שַׁבָּת לא יאכַל כִּי אִם בִּשְׁבִיל הַיּוֹם הַיְנוּ סְעֻדָּה זוֹ לא בִּשְׁבִיל קדֶם וְלא בִּשְׁבִיל אַחַר כָּךְ. וְתכֶן כַּוָּנָתוֹ בְּמַאֲמָר זֶה לא בֵּאֵר לִי כְּלָל, כִּי לא זָכִיתִי לְדַבֵּר עִמּוֹ עוֹד מִמַּאֲמָר זֶה רַק אַחַר כָּךְ שָׁמַעְנוּ מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כַּמָּה וְכַמָּה תּוֹרוֹת עַל עִנְיַן מַעֲלַת קְדֻשַּׁת אֲכִילַת  שַׁבָּת שֶׁיְּקָרָה מְאד. וְאָמַר בְּפֵרוּשׁ שֶׁצְּרִיכִין בְּשַׁבָּת לְהַרְבּוֹת בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה כִּפְשׁוּטוֹ כִּי אֲכִילַת שַׁבָּת הִיא כֻּלָּהּ אֱלקוּת כֻּלָּהּ קדֶשׁ וְכוּ', עַיֵּן בְּהַתּוֹרָה שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קִסְמָא בְּסִימָן נ"ז, וּלְקַמָּן (בְּסִימָן רע"ז) מַה שֶּׁכָּתוּב שָׁם שֶׁעִקַּר כְּבוֹד שַׁבָּת הוּא הָאֲכִילָה, עַיֵּן  שָׁם. וְעוֹד בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת (ועיין  בס'  נגיד ומצוה להאריז"ל וכן במשנת חסידים שכתב להדיא שאע"פ שיאכל בשבת יותר מהצורך אינו הולך לחיצונים כמו בחול אלא נבלע באיברים).