logo

פסיעה קטנה ומאור עיניים/ יוסי פרומן

 

 

"וכבדתו מעשות דרכיך" –  שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול.

כי הא  ( –  כמו זה) דאמר רב הונא אמר רב :

  היה מהלך בשבת, ופגע באמת המים. אם יכול להניח את רגלו ראשונה קודם שתעקר שניה-  מותר.  ואם לאו – אסור…

 

הגמרא פותחת בהגדרה כללית – יש הילוך של שבת ויש הילוך של חול. אחר כך הגמרא עוברת להגדרה יותר ספציפית: אסור ללכת באופן שבו לרגע אחד יהיו שני הרגליים באוויר.

מדוע נאסרה הליכה כזו? מה לא שבָּתי בה?

 

תשובות העמיתים:

 

·         זו הליכה מעייפת יותר. בשבת אסור להתאמץ.

·         זה מקביל למושגים ממלאכת הוצאה מרשות לרשות: "עקירה" ו"הנחה" – אסור לעקור את הרגל מהקרקע.

·         ההליכה של שבת דורשת רוגע. כששני הרגליים באוויר זו אינדיקציה שההליכה היא במהירות, ואסור להיחפז בשבת.

·         לקפוץ קדימה זה להיות בעתיד, ללכת לקראת משהו. בשבת אני צריך כל הזמן לעמוד – להיות במנוחה, לשהות בהווה. אסור לרגע להיות ממוקד מטרה, להיות במקום שאני לא שוהה בו.

·         זה לא מכובד. ההליכה של שבת צריכה לכבד את השבת: "וכיבדתו מעשות דרכיך".

·         "מעשות דרכיך": ביום חול אנו "עושים" את דרכינו. בשבת הציווי הוא לשהות בדרך. עצם העובדה שיש אופן אחר של הליכה נותן לשבת את ההילוך שלה.

 

 כדבעא מיניה  (שאל שאלה) רבי מרבי ישמעאל ברבי יוסי :  מהו לפסוע פסיעה גסה בשבת?

 אמר לו:  וכי בחול מי הותרה,

 שאני אומר  – פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם.

 

 ומהדר ליה בקידושא דבי שמשי[1] ( – וחוזר לו בקידוש של בין השמשות).

( שבת קיג.)

 

לאחר מכן עוברת הגמ' לדון באיסור פסיעה גסה. לכאורה הפסיעה הגסה נאסרת על פי הגמ' מטעם "בריאותי" שאינו קשור לשבת. אבל השורה הבאה בגמ' מגלה לנו שבכל זאת יש איזה קשר מיוחד בין איסור פסיעה גסה לבין השבת – מה שנפגם באמצעות הפסיעה הגסה מתרפא באמצעות הקידוש בערב שבת.

 

מה לדעתכם הקשר בין הפסיעה הגסה לבין מאור העיניים?

 

·         זה כמו שאם אתה מצלם תוך כדי הליכה מהירה התמונה יוצאת מטושטשת. בשבת אתה עוצר ואז התמונה נהיית יותר חדה וטובה.

·         "מאור עיניו" זה כמו "מאור פניו" – בשבת חוזר לך האור לעיניים.

·         זה קשור לצורת ההסתכלות של האדם. כשהאדם נמצא במצב טוב אז הוא רואה את העולם במבט אמוני. הפסיעה הגסה, הלא רגישה, מעוותת את המבט למבט גס על המציאות. זה קשור גם לרזולוציה של המבט – כמה הוא מדויק.

·         המספר חמש מאות מסמל משהו שהוא מעבר למשוער. יכולת הראייה של האדם היא מאוד מוגבלת, והאפשרות לחרוג מעבר לגבולות היא יכולת רוחנית לא רגילה. הפסיעה הגסה לוקחת מהאדם את היכולת לראות את מה שמעבר למציאות, ואת זה הקידוש מחזיר.

·         זה אולי הפוך מהכיוון של רב בגמרא שלפיו בשבת אנחנו חייבים להיות צמודים לקרקע – אסור לנו לקפוץ מחוץ למציאות.

·         לדעתי זה לא סותר כלל – העצירה על הקרקע היא זו שמאפשרת לקבל את האור האחר שמעבר למציאות.

 

מדוע הראייה חוזרת דווקא בין השמשות? האם יש משהו באיכות של הזמן הזה שמתקנת את הראייה?

 

·         אולי הגמ' באה לומר שכבר בתחילת השבת אתה נרפא.

·         אנו יודעים שבבין השמשות נבראו כמה דברים שהם לא חול ולא קודש אלא ערבוב של השניים (עיין מסכת אבות ה, ה). בזמן הזה ישנה קפיצה מעל הרצף של הזמן והמציאות. הנס ששבת מחוללת הוא היציאה שלנו ממעגל הזמן.

·         "בין השמשות" = בין השמש של שבוע שעבר לשמש של שבוע הבא. השמש מפריעה לנו לראות, ורק בין השמשות אפשר לראות משהו.

·         יש מעבר מאוד חד בין הלחץ של יום שישי כשהוא ממש בשיאו לבין ההרפיה הפתאומית שמתרחשת בכניסת השבת. הגמ' אומרת שהריפוי לא קורה באמצע השבת, אלא דווקא בנקודת השיא של הלחץ – אז פתאום הכול נגמר. ברגע הזה מתרחש ההיפוך של הדבר.

·         בדרך הטבע לא רואים טוב בזמן בין השמשות. האמירה הזו באה לחדד לנו שמה שמחזיר את המאור זה הקידוש ולא משהו טבעי. יש משהו במהות של הקידוש שמרפא לנו את מאור העיניים ומתקן את הפסיעה הגסה. זה שהקידוש מתרחש בזמן של חושך מזכיר לנו את המצב של האדם, ששרוי בחושך כל ימות השבוע עד השבת.

·         יש פה הנגדה בין הפסיעה ברגליים לבין מאור העיניים. הרגל היא איבר מאוד גשמי וחומרי שמהופך בעניינו לראייה ולעיניים המסמלות עניין יותר רוחני. השבת עושה את החיבור בין הרגל והעיניים, בין הגשמיות לרוחניות, ומאפשרת להם להשתלב ביחד. לכן זה חייב להתרחש בבין השמשות שזהו זמן שיש בו גם מזה וגם מזה – קצת מימי החול וקצת מקדושת השבת.

·         אולי זה לא הקידוש – אולי עצימת העיניים של האישה כשהיא מברכת על הנרות היא זו שמחזירה לה את הראייה. דווקא העצימה של העיניים פותחת ראייה של משהו מעבר.

·         באמת ראינו שרש"י והתוספות חלוקים לגבי הטכניקה שבה הקידוש מחזיר את מאור העיניים – לפי רש"י זה קורה באמצעות השתייה ולפי התוספות זה כמו טיפות שמכניסים לעיניים.

 

 

יוסי:

כידוע, התנועה הפנימית שהיא החידוש של החסידות היא היכולת לקחת את המושגים של הגמרא ולתרגם אותם לעולם הנפש.

לפני לימוד התורה של רבי נחמן היום נעשה חימום קטן – נתחלק לחברותות, ולפני הלימוד כל חברותא תקיים שיחה זוגית שתכלול שלוש שאלות.

1. השאלה הראשונה היא לגבי הפסיעה הגסה: כל אחד ייזכר ביום אתמול – מה הוא עשה אתמול מהרגע בו הוא פתח את העיניים בבוקר במיטתו ועד הרגע שבו עצם אותם בלילה. כל אחד יעבור על היום ויאמר באיזה חלקים של היום "פסעתי פסיעה גסה" ובאיזה חלקים "פסעתי פסיעה קטנה", איפה התנהלתי בצורה כזו ואיפה בצורה כזו. כדאי להתמקד גם בחלקים הלא צפויים של היום – כשאכלתי ארוחת בוקר, כשצחצחתי שיניים וכו'.

2. השאלה השנייה היא על מאור העיניים – עכשיו כל אחד ייקח את החלקים אתמול שבהם הוא פסע פסיעה גסה וינסה לראות אם באיזשהו מקום הוא איבד שם חלק ממאור עיניו. לשאול את עצמנו: מה לא ראיתי כתוצאה מהפסיעה הגסה? מה פספסתי?

ה"מאור עיניים" פה הוא במשמעות סמלית ע"פ הבנתכם. זה יכול להיות – עדינות, רוגע, עומק, או כל מושג אחר שנתתם פה.

3. השאלה השלישית היא על השבת והקידוש. הניסוח שלה הוא: "מה יקרה בשבת הקרובה שיכול להחזיר לי את הראייה שאבדה לי"?

זה יכול להיות משהו שתמיד קורה בשבת, וזה יכול להיות משהו שעוד לא קרה לי או עוד לא עשיתי בשבתות. כל אחד יבדוק את זה בנפשו.

 

מתוך העבודה הפנימית הזו ניגש בחברותות לקריאת התורה של רבי נחמן – תורה רע"ו, שמבוססת על הגמ' שקראנו. אחרי שנחיה את דברי הגמ' על פי המושגים שלנו, נשמע כיצד רבי נחמן חי את הגמ' הזו ומה התהליך הנפשי שר"נ עשה איתה.

 

 

בהצלחה.

 

 

תורה רע"ו

דַּע כִּי אֲכִילַת שַׁבָּת אֵינָהּ בִּשְׁבִיל שְׂבִיעָה כְּלָל, רַק בְּגִין דְּיִתְבָּרְכוּן כֻּלְּהוֹ שִׁתָּא יוֹמִין, כַּמּוּבָא בַּזֹּהַר (יִתְרוֹ פ"ח): כִּי מֵאֲכִילַת שַׁבָּת נִשְׁפָּעִין וְנִתְבָּרְכִין כָּל שֵׁשֶׁת הַיָּמִים.

כִּי עִקַּר הַשְֹּבִיעָה בְּשַׁבָּת. כִּי סוּמָא אֵין לוֹ שׂבַע, כְּמוֹ שֶׁלָּמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יוֹמָא עד:) מִפָּסוּק: "הַמַּאֲכִילְךָ מָן בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ"[2] וְכוּ'.

'וּפְסִיעָה גַּסָּה נוֹטֶלֶת מְאוֹר עֵינָיו שֶׁל אָדָם וּמְהַדֵּר לֵהּ בְּקִדּוּשָׁא דְּבֵי שִׁמְשֵׁי' (בְּרָכוֹת מג:). נִמְצָא שֶׁעִקַּר שְׁלֵמוּת מְאוֹר עֵינַיִם הוּא בְּשַׁבָּת, וְעַל כֵּן אָז הַשְֹּבִיעָה, כִּי הַשְֹּבִיעָה עַל יְדֵי רְאִיַּת עֵינַיִם כַּנַּ"ל.

 

וְזֶה 'פּוֹסְעִים בּוֹ פְּסִיעָה קְטַנָּה, סוֹעֲדִים בּוֹ לְבָרֵךְ שָׁלשׁ פְּעָמִים[3]', הַיְנוּ שֶׁבְּשַׁבָּת פּוֹסְעִים פְּסִיעָה קְטַנָּה, שֶׁעַל יְדֵי זֶה הַמְּאוֹר עֵינַיִם בִּשְׁלֵמוּת, שֶׁעַל יְדֵי זֶה הַשְֹּבִיעָה כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן מַה שֶּׁסּוֹעֲדִים בּוֹ שָׁלשׁ פְּעָמִים הוּא רַק לְבָרֵךְ, דְּהַיְנוּ בְּגִין דְּיִתְבָּרְכוּן כָּל שִׁתָּא יוֹמִין כַּנַּ"ל. אֲבָל בִּשְׁבִיל שַׁבָּת עַצְמוֹ לֹא הָיָה צָרִיךְ לֶאֱכֹל כָּל כָּךְ שָׁלשׁ פְּעָמִים, כִּי בְּשַׁבָּת הַשְֹּבִיעָה, רַק הוּא לְבָרֵךְ כַּנַּ"ל:

 

 

תורה רכ"ו

מַה שֶּׁהָרְשָׁעִים עַל – פִּי רֹב הֵם מְזַמְּרִים נִגּוּנִים שֶׁל יְלָלָה וְעַצְבוּת, כִּי הֵם בְּחִינַת נִשְׁמַת עֵרֶב רַב, וְאִמָּא דְּעֵרֶב רַב הִיא לִילִית שֶׁהִיא מְיַלֶּלֶת תָּמִיד, וְעַל – כֵּן הֵם עוֹשִׂים נִגּוּנִים שֶׁל יְלָלָה כַּנַּ"ל.

וּמַה שֶּׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִמְשֹׁךְ אֶל נִגּוּנִים הַלָּלוּ, כִּי יְנִיקָתָם מִבְּחִינַת "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת" (בְּרֵאשִׁית כ"ט), מִבְּחִינַת קִלְקוּל הָרְאוּת, בִּבְחִינַת מְאֹרֹת חָסֵר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שָׁם א): "יְהִי מְאֹרֹת" חָסֵר דָּא לִילִית (תִּקּוּנֵי זֹהַר תִּקּוּן מ"ד דַּף עט:), וְעִקַּר הַנִּגּוּן הוּא מִבְּחִינַת שֵׁבֶט לֵוִי שֶׁהָיוּ מְנַצְּחִים בְּשִׁיר, שֶׁהֵם מִבְּנֵי לֵאָה, וְאָז כְּשֶׁנּוֹלַד לֵוִי נֶאֱמַר (שָׁם כ"ט): "הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי", כִּי עַל – יְדֵי שֶׁנּוֹלַד לֵוִי שֶׁהוּא סִטְרָא דְּנִגּוּנָא (זֹהַר שְׁמוֹת דַּף י"ט): עַל – יְדֵי – זֶה בְּחִינַת הַהַמְשָׁכָה, שֶׁיִּלָּוֶה וְיֻמְשַׁךְ אֵלֶיהָ, וְעַל כֵּן נְגִינָה שֶׁהוּא נִשְׁתַּלְשֵׁל וְיוֹרֵד מִשָּׁם, מִבְּחִינַת "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת", יֵשׁ לוֹ כֹּחַ לִמְשֹׁךְ, בִּבְחִינַת "הַפַּעַם יִלָּוֶה" כַּנַּ"ל.

וּכְשֶׁמְּזַמְּרִים אֵלּוּ הַנִּגּוּנִים הַנַּ"ל בְּשַׁבָּת, עַל – יְדֵי – זֶה מַעֲלִין אוֹתָם, כִּי בְּשַׁבָּת נִשְׁלָם הָאוֹר בִּבְחִינַת מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרָכוֹת מג:): 'פְּסִיעָה גַּסָּה נוֹטֶלֶת מְאוֹר עֵינָיו וְכוּ' וּמְהַדְּרָא לֵהּ בְּקִדּוּשָׁא דְּבֵי שִׁמְשָׁא'. נִמְצָא שֶׁבְּשַׁבָּת הָאוֹר בִּשְׁלֵמוּת, בִּבְחִינַת: "פּוֹסְעִים בּוֹ פְּסִיעָה קְטַנָּה", וַאֲזַי מַעֲלִין הַנִּגּוּנִים הַנַּ"ל שֶׁיְּנִיקָתָם מִקִּלְקוּל הָרְאוּת כַּנַּ"ל, עַל – יְדֵי שַׁבָּת שֶׁהוּא בְּחִינַת תִּקּוּן הָרְאוּת בִּשְׁלֵמוּת כַּנַּ"ל:

 

סיכום

יוסי:

למרות שזו תורה קצרה יחסית של רבי נחמן אנו רואים שגם בתורה קצרה כזו הוא יוצר סוג של "מתמטיקה" רוחנית. נבודד את האטומים שמהם הוא מרכיב את המהלך שלו:

הוא מתחיל מאמירה כללית שבשבת האכילה היא לא בשביל שבת אלא בשביל לברך את ימי החול. ההוכחה שלו לכך היא מהגמ' ביומא האומרת ששאלת השביעה שלי מהאוכל לא קשורה לכמות האוכל שאני אוכל אלא תלויה בראייה. היא מביאה לזה כראיה ששני אנשים יכולים לאכול את אותו האוכל אך אחד מהם יהיה שבע והשני לא משום שהוא עיוור, ואת זה אגב מלמד אותנו ר' יוסף שהיה עיוור בעצמו. לפי עדותו, ולפי הלימוד שלומדת הגמ' מה"עינוי" שהייתה אכילת המן לבני ישראל, אנו לומדים שאם אנו לא רואים את האוכל אנו נשארים רעבים.

 

זו איננה רק אמירה חושית – הכוונה פה היא שהשביעה קשורה לשאלה האם אני חש מלאות באוכל, האם האוכל סיפק אותי, ודברים אלו תלויים בתשומת הלב שאני נותן לאוכל. למעשה, באכילה הרגילה זה שאני כבר רץ לביס הבא – זה עצמו מה שלא ממלא אותי וגורם לי לאכול עוד ביס. בכדי לשבוע אני חייב לעצור ולשים לב.

הצמח צדק אמר על ר' עקיבא איגר אחרי שנפגש עימו שהוא: "נמצא במדרגה של אהבה בתענוגים, אלא שמרוב שהוא לומד תורה אין לו דקה לשים לב לזה". האמירה בזה היא שאדם יכול להגיע לכמות שפע מאוד גדולה, בין בגשמיות ובין ברוחניות, אך העובדה שאין לו עצירה להתבוננות על הדבר הזה, גורמת לו להיות באותו מקום ולא לשבוע ממנו, לא לשמוח בו, לא להיות עימו בטוב. העובדה שהגמ' מדברת כאן על אכילה הופכת את התובנה הזו לדבר מאוד פיזי ומוחשי.

 

אם כן הנחת היסוד היא ששביעה = ראייה. ר' נחמן לוקח את המשוואה הזו לצעד הבא – הוא אומר שזה הוא העניין של שבת. כל השבוע אנו נמצאים במרוץ, ורק בשבת אנו עוצרים קצת ומתאפשר לנו לשים לב ולראות ממה מורכב העולם שלנו, להסתכל על השפע שממנו ניזונים החיים שלנו – ומזה מתאפשרת השביעה. זו המשמעות של מאור העיניים שחוזר בשבת. שבת היא הוויה של שביעה, ולאו דווקא במובן של אכילה. אני יכול לאכול הרבה פחות ולהיות שבע. מאותה עשייה שעושים במשך השבוע אפשר להיות מסופקים – אם רק עוצרים להסתכל עליה.

 

הקושיה על המשוואה הזו תהיה: מדוע אם כן אוכלים כל כך הרבה בשבת? לכאורה היה מספיק לאכול ממש קצת ובעיקר להסתכל על האוכל כל היום? וכאן חוזר רבי נחמן לטענתו הראשונה ומוכיח שהאכילה של שבת היא באמת לא אכילה מתוך רעב אלא היא בעצם "אכילה על השובע" (כמו קרבן הפסח).

האכילה הזו איננה חלק מהמרוץ של ימי החול – במרוץ אני אוכל כי אני רעב, או לחילופין כי אני לא רוצה להיות רעב – האכילה בששת ימי המעשה היא חלק ממרוץ העשייה. בשבת אנו אוכלים הרבה רק בשביל להשפיע שפע ברכה על ימי החול.

 

בתורה השנייה שהבאנו רבי נחמן חוקר את מאור העיניים מכיוון קצת אחר  – דרך הניגונים של שבת.

 

 

אז נסכם את מה שראינו עד כה על השבת בשלושת המפגשים האחרונים:

התחלנו עם "ויכלו". זה היה מפגש עם השבת במקום הכי ראשוני שלה, עם הדגש החזק על ה"שביתה" הזו – העשייה של המציאות מתכלה. דיברנו על מה זה להפסיק את הכול.

 

בשבוע שעבר למדנו על מחלה ועל ביקור חולים בשבת, ועשינו צעד נוסף. גילינו שכשאדם שובת דברים אחרים מתחילים לקרות. יש איזה זמן שמתחיל לפעול בעצמו – "יכולה היא שתרחם". בשבת אני מפנה את השטח לכוחות אחרים שעצם העשייה שלי בימי החול מונעת מהם לצוץ.

 

כאן אנו חוזרים חזרה אל האדם ואל החוויה האישית שלו. רבי נחמן אומר שכשאני שובת זה פועל גם עלי – על השביעה שלי, על ההיות שלי בדברים שכבר ישנם. הכול כבר ישנו, אך זה עדיין לא אומר שאני אשמח בזה.

שמתי לב שרק התרגיל הזה שעשינו של הפניית המבט על מה שהיה אתמול, הוא בעצמו "מאור עיניים בשלמות". עצם זה שאני רואה את זה, מכיל את זה, נותן לזה מקום – מאפשר לי סוף סוף להיות בזה.

העשייה בימי החול מופעלת בהגדרה מזה שאני מסתכל על מה שחסר. כל הזמן אני רואה שיש משהו שצריך לתקן וזה מוביל אותי לצעד הבא – זו הדינאמיקה של ימי המעשה. כיון שהמבט שלי הוא על מה שאיננו אז אני לא יכול לשבוע. אך בשבת אני נמצא במה שיש, וכיון שכך אני יכול לראות את מה שיש ולשמוח בו.

 

אני מברך אותנו שבחינת שבת של שביעה תוכל גם להופיע בששת ימי המעשה שלנו.

 

שבת שלום.