צריך להלביש התפילה 1- על תפילה והתעקשות/ יוסי פרומן

לקוטי מוהר"ן תורה ה'

[א] כִּי צָרִיךְ כָּל אָדָם לוֹמַר: כָּל הָעוֹלָם לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּשְׁבִילִי[1]. נִמְצָא כְּשֶׁהָעוֹלָם נִבְרָא בִּשְׁבִילִי, צָרִיךְ אֲנִי לִרְאוֹת וּלְעַיֵּן בְּכָל עֵת בְּתִקּוּן הָעוֹלָם. וּלְמַלְּאוֹת חֶסְרוֹן הָעוֹלָם, וּלְהִתְפַּלֵּל בַּעֲבוּרָם:

וְעִנְיַן הַתְּפִלָּה הֵן בִּשְׁנֵי פָּנִים. הַיְנוּ קֹדֶם גְּזַר דִּין מִתְפַּלְּלִין כְּסֵדֶר הַתְּפִלָּה, וְאֵין צָרִיךְ לְהַלְבִּישׁ הַתְּפִלָּה, אֲבָל לְאַחַר גְּזַר דִּין צָרִיךְ לְהַלְבִּישׁ הַתְּפִלָּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבִינוּ הַמַּלְאָכִים הָעוֹמְדִים לִשְׂמֹאל, וְלֹא יְקַטְרְגוּ. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דָּנִיֵּאל ד): "בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָּמִין", הַיְנוּ לְאַחַר גְּזַר דִּין, אֲזַי "בְּמַאֲמַר קַדִּישִׁין שְׁאִלְתִּין", אֲזַי הַצַּדִּיקִים מַלְבִּישִׁים שְׁאֵלָתָם בְּמַאֲמָר:

 

 

לקוטי מוהר"ן תורה קצ"ו

וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל אַל תַּעַשֶׂה תְּפִלָּתְךָ קֶבַע אֶלָּא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים וְכוּ' (אָבוֹת פֶּרֶק ב').

כִּי אָסוּר לָאָדָם לַעֲמֹד עַצְמוֹ עַל שׁוּם דָּבָר, הַיְנוּ שֶׁאָסוּר לְהִתְעַקֵּשׁ בִּתְפִלָּתוֹ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַעֲשֶׂה לוֹ דַּוְקָא אֶת בַּקָּשָׁתוֹ, כִּי זֶה הוּא כְּמוֹ לוֹקֵחַ דָּבָר בְּחָזְקָה, בִּגְזֵלָה. רַק צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל וּלְהִתְחַנֵּן לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּרַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים, אִם יִתֵּן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יִתֵּן וְאִם לָאו לָאו, כַּמּוּבָא בְּמָקוֹם אַחֵר.

וְזֶה: 'אַל תַּעַשֶׂה תְּפִלָּתְךָ קֶבַע', מִלְּשׁוֹן גְּזֵלָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי כ"ב): "וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ". הַיְנוּ שֶׁכָּל מַה שֶּׁהוּא מְבַקֵּשׁ, הֵן פַּרְנָסָה אוֹ בָּנִים אוֹ שְׁאָר צְרָכִים, אָסוּר לְהִתְעַקֵּשׁ וְלַעֲמֹד עַצְמוֹ בִּתְפִלָּתוֹ, שֶׁדַּוְקָא יַעֲשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת תְּפִלָּתוֹ, כִּי זֶה הוּא תְּפִלַּת קֶבַע שֶׁלּוֹקֵחַ הַדָּבָר בְּחָזְקָה בִּגְזֵלָה, רַק יִתְפַּלֵּל רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים כַּנַּ"ל

 

 

מי השילוח א' פרשת בלק

"כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל"

הנה ענין 'נחש' הוא התעקשות בדבר מבלי להסיר דבר זה מדעתו. 'קסם' הוא להיפך – דהיינו אם הוא מסופק בדבר אם לעשות או לא, רואה: אם ילך לו כשורה וכסדר – יעשה ואם לאו לא יעשה. וזהו 'קסם', היינו לראות כפי שיתנהג מעצמו.

ושניהם אסורים שלא במקומם הראוי להם. דהיינו: באם ידע האדם בבירור את רצון ה' יתברך אסור לו לחשות בדבר ולעזוב הדבר כפי שיתנהג מעצמו, רק צריך להתגבר כארי ולעשות בתקופות. ובמקום שהאדם מסופק בדבר אסור להיות בתוקף, רק להתבונן כפי שיתנהג הדבר בעצמו בלי דעתו כלל מו שמצינו בגמרא "רב בדק במברא"[2], היינו שהספינה באה לנגדו בלא שום השתדלותו, מזה הבין כי מה' הוא, ובילתי הסימן הזה לא היה נוסע.

ולכן כתיב ביעקב נחש. כי יעקב נקרא האדם שאינו בשלמות ועוד אין ליבו נמשך אחר רצון ה' יתברך, וכמו שמצינו שהנביא בשעה שמדבר בקטנות ישראל קוראם על שם יעקב, כמו שכתוב "מי יקום יעקב כי קטן הוא" (עמוס ז' ב')  ולכן אמר "כי לא נחש ביעקב" – בשעה שהנפש מישראל מסופק בדבר לא ילך בעקשנות כלל רק יסלק כל נגיעה מעליו ויראה כמו שיתנהג ה' יתברך כך יעשה הדבר הזה. "ולא קסם בישראל" – היינו מי שלבו נמשך אחר רצון ה' יתברך בשלמות וכשייפול במחשבתו שום דבר היא רק מרצון ה' יתברך שהשפיע לו ואינו בהתרשלות רק עושה הדבר בתקופות כי באם לאו יעבור ח"ו על דעת ה' יתברך. ובזה היה בלעם משבח לישראל שכל אחד מכיר את ערכו.

כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל – היינו בכל רגע ורגע יודע כל נפש מישראל מקטון ועד גדול מה שה' יתברך חפץ עתה. ויבינו על פי בינת לבבם שעתה רצון ה' יתברך הוא כך, ולא על פי כללים.


4 לפיכךנבראאדםיחידיללמדךשכלהמאבדנפשאחדמישראלמעלהעליוהכתובכאילואיבדעולםמלאוכלהמקייםנפשאחתמישראלמעלהעליוהכתובכאילוקייםעולםמלאומפנישלוםהבריותשלאיאמראדםלחבירואבאגדולמאביךושלאיהומיניןאומריםהרבהרשויותבשמיםולהגידגדולתושלהקדושברוךהואשאדםטובעכמהמטבעותבחותםאחדוכולןדומיןזהלזהומלךמלכיהמלכיםהקדושברוךהואטבעכלאדםבחותמושלאדםהראשוןואיןאחדמהןדומהלחבירולפיכךכלאחדואחדחייבלומרבשבילינבראהעולם"                                                                                    (סנהדריןפ"דמ"ה)

5           רבבדיקבמברא, ושמואלבדיקבספרא, רבייוחנןבדיקבינוקא. (חולין צה:)

תרגום:    רבבדקבמעבורת, ושמואלבדקבספר, ורבייוחנןבדקבתינוק (שלביתרבן)

רש"י:      בדיקבמבראאםמזומנתלואזילואםבקושימוצאהלאאזיל.

בינוקאדשיילליהפסוקליפסוקיך.