מסע בעקבות רבה בר בר חנה/ הרב דוב זינגר
הרמז הוא רק אחד מהאופנים שלנו ללימוד תורה. אך ישנם חלקים בתורה שדרך הרמז היא האפשרות המרכזית להבין אותם כי זו השפה בה הם מדברים.
נקרא את שלושת הסיפורים ונבחר אחד מהם. אח"כ נעשה איתו דברים שונים ממה שאנו רגילים בדרך כלל. אם תמיד אחרי קריאת המקורות אנחנו רגילים לשקף אותם בצורה מדויקת ונכונה, היום נעשה משהו אחר.
במקום שיקוף – נצייר. נפעיל את הדמיון ונצייר איך נראה סיפורו של רבב"ח בעיני רוחנו. מי שלא יודע לצייר כפשוטו שיכתוב את הציור במילים.
במקום אישוש, נעשה ההיפך – נגזים. ניתן לדמיון לרוץ הלאה ונגזים עוד יותר את התמונה של הסיפור.
בשלב השלישי נלך קדימה עם הדמיון וניתן לסיפור להמשיך – התמונה של רבב"ח היא רק חלק קטן מתוך סרט שלם שרץ אצלנו בראש. אולי בסיפור הראשון פתאום נראה כיצד לאט לאט הציפור מתקצרת והשמים והארץ מתקרבים, אולי היא בכלל הופכת פתאום למשהו אחר.
חשוב להיעזר ב"לימוד" הזה בשפה של חלום, ולתת לתמונות לרוץ מצד לצד.
בהצלחה.
בבלי. בבא בתרא ע"ד עמוד א'
ואמר רבה בר בר חנה:
זימנא חדא הוה אזלינן בספינתא,
וחזינן ההוא ציפרא דקאים עד קרצוליה במיא ורישיה ברקיע,
ואמרינן: ליכא מיא, ובעינן לחות לאקורי נפשין,
ונפק בת קלא ואמר לן:
לא תיחותו הכא, דנפלת ליה חציצא לבר נגרא הא שב שני ולא קא מטיא אארעא,
ולאו משום דנפישי מיא אלא משום דרדפי מיא. אמר רב אשי: ההוא זיז שדי הוא, דכתיב: (תהלים נ') וזיז שדי עמדי.
תרגום. ואמר רבה בר בר חנה פעם אחת היינו הולכים בספינה וראינו ציפור אחת שעומדת עד קרסוליה במים וראשה ברקיע ואמרנו לעצמנו אין כאן מים עמוקים ורצינו לרדת לקרר עצמנו ויצאה בת קול ואמרה לנו: אל תרדו כאן שנפל כאן גרזן לנגר זה שבע שנים ועדיין לא הגיע לקרקע ולא משום שמרובים (עמוקים) המים אלא משום שסוערים המים. אמר רב אשי: אותו עוף זיז שדי הוא, שנאמר: "ידעתי כל עוף הרים וזיז שדי עמדי" (תהלים נ', י"א).
ואמר רבה בר בר חנה:
זימנא חדא הוה קא אזלינן בספינתא,
וחזינן ההוא כוורא דיתבא ליה חלתא אגביה וקדח אגמא עילויה,
סברינן יבשתא היא, וסלקינן ואפינן ובשלינן אגביה,
וכד חם גביה אתהפיך,
ואי לאו דהוה מקרבא ספינתא הוה טבעינן
תרגום. ואמר רבה בר בר חנה: פעם אחת היינו הולכים בספינה וראינו דג אחד שישב לו חול על גבו וצמח עשב עליו. חשבנו שיבשה היא ועלינו ואפינו ובשלנו על גבו וכאשר התחמם גבו התהפך – ואם לא שהיתה קרובה הספינה אלינו היינו טובעים
אמר לי: תא אחוי לך היכא דנשקי ארעא ורקיעא אהדדי.
שקלתא לסילתאי אתנחתא בכוותא דרקיעא,
אדמצלינא בעיתיה ולא אשכחיתה,
אמינא ליה: איכא גנבי הכא?
אמר לי: האי גלגלא דרקיעא הוה דהדר, נטר עד למחר הכא ומשכחת לה.
שיקוף – צייר
אישוש – הגזם
אמפטיה – דמיין (תן למחשבות לרוץ ) , המשך את התמונה לפחת שלושה שלבים נוספים
למשל בסיפור הציפור
א. הציפור מתקצרת לאט לאט ומקרבת את השמים לארץ
ב. עיון מדוקדק בציפור מגלה שנוצותיה הן למעשה סוג של שטריימל גדול על ראשו
של הצדיק
ג. ……….
תרגום. אמר לי: בוא ואראה לך היכן שנוגעים הארץ והרקיע זה בזה. לקחתי את הסל שלי הנחתי אותו בחלון שברקיע. עד שהתפללתי חיפשתי אותו ולא מצאתי אותו. אמרתי לו: יש גנבים כאן?! אמר לי: זהו גלגל הרקיע שמסתובב ובו קבוע החלון ובו הסל המתן עד למחר כאן ותמצא אותו.
אסיף
הרב דוב:
יש לי יצר הרע גדול להסביר למה זה נורא חשוב ללמוד בצורה שלמדנו עכשיו, אבל אז אני אחזור לשפה של ה"דרש", ואני מעוניין כרגע להישאר ב"שפת הים". אנחנו רגילים לראות את הקב"ה כ"דרשן" שדורש מאיתנו כל הזמן דברים, אבל הקב"ה לפעמים מדבר איתנו בשפה של רמזים שבה המילים הן לא שלמות, בחצאי מילים, אבל יש בהן איזה סוג של הצבעה על האפשרויות הנוספות שיש בתמונה הבאה. השפה הזו נוכחת גם בדיבור בין אדם לחבירו.
יש הרבה רמזים בתוך המציאות. אם אנחנו פתוחים לשפה של הים – "שם רמז ואין מספר", שם הכל לא מדוד – אז נוכל לשמוע עוד הרבה חצאי דיבור שקיימים במציאות ומצביעים לנו על האפשרויות הרבות שקיימות. זוהי גישה לפתח שבין שמים לארץ. הרבה משפת הרקיע נאמרת ברמז וברגע שאנו מנסים לפענח את הרמזים בשפת המשמעות אז הם חומקים מאיתנו. אי אפשר להסביר את הרמזים בשפת הפשט, מדובר בערוץ תקשורת אחר, בשפה זרה. אבל אפשר להכניס את שפת הרמז לתוך השפה היומיומית שלנו. זה כמו שעיוור יתחיל לראות פתאום צבעים וחירש יתחיל לשמוע.
מי שחיפש כיוונים ומשמעויות בסיפורים הללו לא הלך לפי ההוראות. הכוונה היא לא לתת פרשנות אלא לספר את הדמיונות שלנו. כמו שאדם יכול לספר את החלום שלו, ולדבר בשפת החלום. פרשנות החלום היא כבר שפה אחרת לגמרי שאף פעם לא תופסת את העניין עצמו.
לכל שפה יש את המוגבלות שלה – את הדברים שהיא לא יכולה לומר, ושפת הרמז פותחת עוד ערוץ להבנה. הרמז בנוי על הערוץ החזותי שפותח פתח להבזקים, לתמונות, למראות. יש אנשים שחווים ככה את כל המציאות שלהם. המשמעות – מלשון שמיעה – פועלת על הערוץ השמיעתי שהוא חשוב ביותר, אך הוא לא יכול לבטא את הכל. העיניים רואות דברים אחרים, שחשוב להיות פתוח אליהם.
הרב יצחק:
אני בכל זאת רוצה לדבר קצת בשפת הפשר בכדי להקל קצת על הקושי – כאשר אנו עומדים מול דברים שלא רק שהם לא מובנים לנו אלא שאין לנו אפילו את הכלים לתפוס אותם, אנחנו תמיד מנסים לתרגם אותם לשפה שמוכרת לנו. זה מותר וזה מובן. אבל זה לא אותו דבר.
חשוב להבין ולכבד את זה שיש בעולם הרבה מציאויות וערוצים שאין לי אפילו גישה אליהם. לתת כבוד לדבר הזה זו התחלה טובה. ידידי – הצייר ליאוניד בלקלב – הביט פעם בהתפעלות בכמה כסאות שהיו פזורים בבית קפה. לא יכולתי להבין את התפעלותו. הוא הסביר לי שהוא רואה את היחסים בין הכסאות, וזה מפעים אותו. כשניסיתי לתת לזה הסבר בשפה שלי – שפת הפשר והמשמעות, הוא לא הבין את זה כלל. אני והוא מדברים בשתי שפות שונות, ורואים את המציאות דרך ערוצים שונים, שכל אחד מהם עיוור לשני.
אני יכול קודם כל להכיר בזה שיש עוד ערוצים – יש ערוץ של תחושות, יש ערוץ של משמעות, יש ערוץ של מראות, ועוד ועוד. יש אנשים שהם "תא שמע", ויש אנשים שהם "תא חזי" – יש ששומעים ויש שרואים. יש גם אנשים שהערוץ שלהם הוא רק ערוץ של לימוד פשט, וכל הלימוד הזה שלנו יהיה מוזר בעיניהם. כולנו חווים את המציאות בדרכים שונות, ולא ניתן לומר את אותו הדבר בדיוק בערוצים שונים ובשפות שונות. אפשר רק לומר דברים "דומים".
זוהר חלק א דף כו/ב
דבר אחר ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים, אלין אינון ארבעה דנכנסו לפרדס,
חד עאל בפישו"ן, דאיהו פי שונה הלכות
תניינא עאל בגיחו"ן ותמן הוא קבור ההוא דאתמר ביה (ויקרא יא מב) כל הולך על גחון
……ודא איהו רמז, ולחכימא ברמיזא.
תליתאה עאל בחדק"ל חד קל ודא לישנא חדידא קלא לדרשא,
רביעאה עאל בפר"ת, דאיהו מוחא דביה פריה ורביה,
הרב דוב:
הזוהר קורא לערוצים שהזכרנו בשם "נהרות". לפי הזוהר אפשר לקטלג את דרכי הלימוד וההסתכלות של אנשים בעולם ע"פ השאלה: מאיזה "נהר" הם באים.
הרב דניאל:
אבל בסופו של דבר "כל הנחלים הולכים אל הים" – כולנו נפגשים בסוף בכאן ועכשיו, וכל אחד מאיתנו מגיב למציאות דרך הערוץ שלו ודרך הרמזים שהוא שולח.
נסיים בפסק הלכה של הרב עובדיה:
שו"ת יחווה דעת חלק ד סימן מז ד"ה תשובה: אמנם
ורבינו המהרח"ו בשער הגלגולים (הקדמה י"א) כתב, שעסק התורה נכלל בפרד"ס, שהוא, פשט רמז דרש סוד, וצריך לעמול ולעסוק בכולם עד מקום שיד שכלו מגעת, ואם חיסר אחד מארבעה אלה יחזור בגלגול. ע"ש. (וכן הוא בהקדמת שער המצות). ויסוד דבריו בזוהר פרשת בלק (דף ר"ב ע"א): והיה כעץ שתול על פלגי מים, מה אילן זה יש בו שרשים ויש בו ענפים ויש בו עלים ויש בו פרחים ויש בו מוח וכו', כך התורה יש בה פשוטי המקראות, דרשות הפסוקים, רמזי החכמה על ידי גימטריאות ונוטריקון, וסודות נעלמים וכו'. ע"ש. וכבר האריך בזה הגאון המקובל מהרח"ו בהקדמתו לספר שער ההקדמות, והובא בתחלת ספר עץ חיים. וראה עוד למרן החיד"א בספר דברים אחדים (דף ק' ע"ב), ובספר מדבר קדמות (מערכת פ' אות א'), ובספר דבש לפי (מערכת ק' אות ט"ו), ובספר שומר אמונים (ויכוח א' אות כ"ט), ובספר דעת ותבונה (בפתיחה ראשונה). ובספר פלא יועץ (מערכת לימוד).
שער הגלגולים – הקדמה יא
…והיא לעסוק בתורה, והיא שקולה כנגד כל המצות, כי ת"ת כנגד כלם. ויש בה ד' פירושים, שסימנם פרד"ס, פשט, רמז, דרש, סוד. וצריך לטרוח ולעסוק בכלם, עד מקום שיד שכלו מגעת, ויבקש לו רב שילמדהו, ואם חסר אחת מארבעתם כפי השגתו, יתגלגל על זה:
מתוך כלל גדול בתורה – הרב גינזבורג שליט"א
רמזי הכללים עמוד עב
ולעצם הענין כאן: על נשמות שהן בבחינת ראיה פועלים הרמזים השפעה רבה, ואנשים בעלי נשמות כאלו אוהבים את דרך המחשבה העוסקת ברמזים. הרמזים פועלים המתקה בנפש האדם בשל שלמותם ה'חזותית', לא בשל תוכנם העמוק – אלא בשל תוכנם ה'מכוון', הממצה את העומק כולו בהארה ישירה אחת. ועוד: ריצת המחשבה פועלת בדרך כלל תוך מעבר מהיר ואסוציאטיבי בין תחומים ומחשבות שונות – מעבר הנסמך פעמים רבות על רמזים וקשרים 'חזותיים' (כלומר: ישירים וקליטים ופחות תוכניים). דוגמא מובהקת לכך היא דרך התבוננותו של רבי אברהם אבולעפיא – שעיקרה היא ריצה מהירה ובלתי מתעכבת ממחשבה למחשבה תוך דימוי חזותי למילים הרצות במחשבה. אכן, ספריו ודרך התבוננותו של רבי אברהם אבולעפיא גדושים בהסתמכות על רמזים כמעבירים מהירים ממחשבה אחת לאחרת.
במובן מסוים, גם דרך ה'בחינות' של רבי נחמן מברסלב מבוססת על היכולת לרוץ בין תחומים ולהשליך מזה על זה במהירות ובהסתמך על תפיסה רמזית ומהירה, ולא על התבוננות והשוואה ארוכה. אכן, מסביר רבי נחמן, כי עיקר פעולתו הנכונה של המח היא מתוך חם, והיא תלויה בריצת המחשבות, אשר מתוכה מתחמם לב האדם לעבודת ה':
ולבוא להתלהבות וחמימות לה' יתברך הוא על ידי תנועה, כי תנועה מעורר חמימות…(ועיקר התנועה הוא מהמחשבה, כי מתחלה המחשבה נוחה ושקטה, ואחר כך מתחילה המחשבה להתנועע ממחשבה למחשבה…) וכמו כן ברוחניות. כשהמחשבה חושבת בגדולת הבורא יתברך ובתורתו הקדושה, ומתנועע ממחשבה למחשבה, על ידי התנועה מוריד חמימות ובוער ליבו להשם יתברך[1].
ריצת המחשבות המחממת את האדם כראוי – זו בה מתחדשים חידושים – תלויה בעצמה ביכולת התפיסה הישירה (-הראיה, הנקראת בזהר "חמי"), שאיננה זקוקה להקדמות שכליות:
כתיב: "אחור וקדם צרתני". כי יש שכל, שאדם משיג אותו על ידי הקדמות רבות, והשכל הזה מכונה בשם 'אחור'. ויש שכל. שבא לאדם בלא שום הקדמה, אלא על ידי שפע אלקי, וזה מכונה בשם 'קדם', בשם 'פנים'. והתלהבות הלב נולד מחמת תנועת השכל, כי טבע התנועות שמוליד חום, ולפי מהירות תנועות השכל, כן מוליד חום בלב. נמצא, על ידי שפע אלקי, שהשכל נשפע לאדם במהירות, שאין צריך להשתמש בשום הקדמה, על ידי זה המהירות, שלהבת הלב עולה תמיד מאליה.[2]