"תעיתי כשה אבד" – קריאה בתורה/ הרב דוב זינגר

מפתיע לשים לב לעובדה שאנחנו מכנים – בשפה היומיומית שלנו – חפצים שאינם מדברים בשם "דומם". מפתיע, משום שלכאורה דוממים אינם על ציר הדיבור כלל. ובכל זאת. שם נוסף הוא "דבר" או "דברים". שימת הלב הזו היא פתח להבנת התורות שלפנינו. ר' נחמן מלמד אותנו שהמציאות כולה מדברת. היא אלינו, ואנחנו אליה. בתורה ר"ו ר' נחמן מדבר עם התורה: כמו המציאות כולה, גם בתורה יש פנים רבות, יש בה נסתר. היא מלאת חיות וחיים. הקורא בתורה שאיננו מסתפק רק בלימוד הוראותיה ומצוותיה של התורה – יכול לדובב אותה ולדרוש אותה – עד שזו תדבר אליו, תדבר אתו.

לקוטי מוהר"ן. תורה ר"ו

תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ וְכוּ' (תְּהִלִּים קי"ט). כִּי יֵשׁ חִלּוּק גָּדוֹל בַּעֲבֵרָה שֶׁעוֹשֶׂה הָאָדָם חַס וְשָׁלוֹם, בֵּין אִם נִתְעוֹרֵר תֵּכֶף וּמִיָּד וְשָׁב בִּתְשׁוּבָה, אֲזַי אֶפְשָׁר לוֹ בְּקַל לַחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ. כִּי עֲדַיִן לֹא נִתְרַחֵק הַרְבֵּה מֵהַדֶּרֶךְ הַטּוֹב. כִּי כְּשֶׁעוֹשֶׂה עֲבֵרָה חַס וְשָׁלוֹם אֲזַי הוֹלֵךְ וְנוֹטֶה מֵהַדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר אֶל דֶּרֶךְ אַחֵר מְקֻלְקָל וְשָׁם יוֹצְאִים מֵאוֹתוֹ הַדֶּרֶךְ כַּמָּה וְכַמָּה נְתִיבוֹת וּדְרָכִים תּוֹעִים וּמְקֻלְקָלִים מְאֹד. שֶׁכְּשֶׁמַּתְחִילִין לֵילֵךְ, חַס וְשָׁלוֹם, בְּאוֹתוֹ הַדֶּרֶךְ הָרָע, אֲזַי תּוֹעִים וּנְבוֹכִים בְּאֵלּוּ הַדְּרָכִים עַד שֶׁקָּשֶׁה לָשׁוּב וְלָצֵאת מִשָּׁם. אֲבָל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ דַּרְכּוֹ לִקְרוֹת אֶת הָאָדָם תֵּכֶף כְּשֶׁרוֹאֶה שֶׁהוּא תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשֵֹּכֶל וְקוֹרְאוֹ שֶׁיָּשׁוּב לַאֲחוֹרָיו וּלְכָל אֶחָד קוֹרֵא לְפִי בְּחִינָתוֹ. יֵשׁ שֶׁקּוֹרְאוֹ בִּרְמִיזָה, וְיֵשׁ בִּקְרִיאָה מַמָּשׁ, וְיֵשׁ שֶׁבּוֹעֵט בּוֹ וּמַכֵּהוּ וְזֶהוּ הַקְּרִיאָה שֶׁלּוֹ. כִּי אוֹרַיְתָא מַכְרֶזֶת קַמַּיְהוּ "עַד מָתַי פְּתָיִים תְּאֵהֲבוּ פֶּתִי", וְהַתּוֹרָה, הוּא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא קוֹרֵא אוֹתָם וּמְבַקְּשָׁם שֶׁיַּחְזְרוּ אֵלָיו. וְעַל כֵּן כְּשֶׁעֲדַיִן לֹא נָטָה הַרְבֵּה מִדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר אֲזַי אֶפְשָׁר לוֹ בְּקַל לָשׁוּב מֵחֲמַת שֶׁהוּא מַכִּיר עֲדַיִן אֶת הַקּוֹל וְרָגִיל בּוֹ. כִּי זֶה סָמוּךְ הָיָה אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְהָיָה שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹ קוֹל הַתּוֹרָה וַעֲדַיִן לֹא שָׁכַח אֶת הַקּוֹל וַעֲדַיִן לֹא תָּעָה הַרְבֵּה בְּאֵלּוּ הַדְּרָכִים הָאֲחֵרִים הַתּוֹעִים וְהַנְּבוֹכִים וְעַל כֵּן בְּקַל אֶפְשָׁר לוֹ לָשׁוּב וְהוּא כִּמְשַׁל הָרוֹעֶה שֶׁכַּאֲשֶׁר שֶׂה אֶחָד תּוֹעֶה מֵהַדֶּרֶךְ אֲזַי תֵּכֶף הוּא קוֹרֵא אוֹתוֹ וּכְשֶׁהַשֶֹּה עֲדַיִן לֹא תָּעָה הַרְבֵּה מֵהַדֶּרֶךְ אֲזַי הוּא מַכִּיר הַקּוֹל וְהוֹלֵךְ אַחֲרָיו תֵּכֶף. אֲבָל כְּשֶׁכְּבָר נָטָה הַרְבֵּה מֵהַדֶּרֶךְ, אֲזַי כְּבָר שָׁכַח אֶת הַקּוֹל וְאֵינוֹ מַכִּיר בּוֹ. וְגַם הָרוֹעֶה מְיָאֵשׁ עוֹד מִלְּבַקְּשׁוֹ מֵחֲמַת שֶׁזֶּה זְמַן רַב שֶׁהָלַךְ וְתָעָה מֵאִתּוֹ. כֵּן כְּשֶׁכְּבָר הֶאֱרִיךְ זְמַן חַס וְשָׁלוֹם בְּרִשְׁעוֹ וְנָטָה וְתָעָה הַרְבֵּה מֵהַדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר לְאֵלּוּ הַדְּרָכִים הַמְקֻלְקָלִים וְהַתּוֹעִים וְהַנְּבוֹכִים וְהַמְבֻלְבָּלִים אֲזַי קָשֶׁה לוֹ לָשׁוּב כַּנַּ"ל… וְזֶה "תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד" – הַיְנוּ שֶׁתָּעִיתִי מֵהַדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר כְּשֶׂה אוֹבֵד הַנּוֹטֶה מֵהַדֶּרֶךְ כַּנַּ"ל. עַל כֵּן אֲנִי שׁוֹאֵל מִלְּפָנֶיךָ – "בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ כִּי מִצְוֹתֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי" – הַיְנוּ שֶׁתְּמַהֵר לְבַקְּשֵׁנִי כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי זוֹכֵר עֲדַיִן אֶת הַקּוֹל הַקְּרִיאָה שֶׁל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת. וְזֶהוּ "בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ כִּי מִצְוֹתֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי" שֶׁתְּמַהֵר לְבַקְּשֵׁנִי תֵּכֶף "כִּי מִצְוֹתֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי" עֲדַיִן וַעֲדַיִן אֲנִי מַכִּיר אֶת קוֹל הַקְּרִיאָה שֶׁל הַמִּצְווֹת שֶׁהֵם הַתּוֹרָה. עַל כֵּן בַּקָּשָׁתִי שֶׁתְּרַחֵם עָלַי לְבַקְּשֵׁנִי מְהֵרָה מִיָּד כָּל זְמַן שֶׁעֲדַיִן לֹא שָׁכַחְתִּי אֶת מִצְווֹתֶיךָ דְּהַיְנוּ שֶׁעֲדַיִן אֲנִי מַכִּיר אֶת קוֹל הַקְּרִיאָה שֶׁל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת. כִּי כְּשֶׁחַס וְשָׁלוֹם הָאָדָם נִזְקָן בַּחֲטָאִים קָשֶׁה מְאֹד לְבַקְּשׁוֹ כִּי כְּבָר שָׁכַח אֶת קוֹל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת, וְאֵינוֹ מַכִּיר בְּקוֹל הַקְּרִיאָה. עַל כֵּן צָרִיךְ הָאָדָם לְבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיְּמַהֵר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְבַקְּשׁוֹ לְהַחֲזִירוֹ אֵלָיו כָּל זְמַן שֶׁלֹּא שָׁכַח עֲדַיִן לְגַמְרֵי אֶת קוֹל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ מַה שֶּׁבִּקֵּשׁ דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם "בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ כִּי מִצְוֹתֶיךָ לֹא שָׁכַחְתִּי" כַּנַּ"ל

שאלת הנחיה. בדבריו של ר' נחמן משתקפת הבנה מהי ומי היא התורה. נסחו הבנה זו ונסו לראות מהן ההשלכות של התייחסות זו לתורה לגביכם – כלומדים ומקיימים את התורה.

לקוטי מוהר"ן. תורה נ"ו

כִּי לָבוֹא לַאֲרִיכוּת יָמִים הוּא עַל-יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה. כִּי אוֹרַיְתָא שְׁמָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (תִּקּוּן י' דַּף כ"ה:) .וּכְמוֹ כְּשֶׁצְּרִיכִין לִקְרוֹת אֶת אֶחָד קוֹרִין אוֹתוֹ בִּשְׁמוֹ כֵּן כְּשֶׁצְּרִיכִין לִקְרוֹת אֶת חַי הַחַיִּים כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ מִמֶּנּוּ חַיִּים וַאֲרִיכוּת יָמִים צָרִיךְ לִקְרוֹת אוֹתוֹ בִּשְׁמוֹ כִּבְיָכוֹל, וּשְׁמוֹ הוּא הַתּוֹרָה כַּנַּ"ל. נִמְצָא שֶׁעַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה קוֹרִין אֶת הָאֲרִיכוּת יָמִים. וְעַל כֵּן מֻזְהָר הַמֶּלֶךְ עַל עֵסֶק הַתּוֹרָה בְּיוֹתֵר מִכָּל הָעוֹלָם מֵחֲמַת שֶׁהוּא צָרִיךְ לִקְרוֹת אֶת הָאֲרִיכוּת יָמִים לְתוֹךְ הַמַּלְכוּת כַּנַּ"ל (דְּבָרִים י"ז) "וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ". וְזֶה "וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו" – "וְקָרָא" בּוֹ דַּיְקָא, הַיְנוּ שֶׁעַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה הוּא קוֹרֵא אֶת הַחַיִּים כַּנַּ"ל

שאלת הנחיה. בדברים אלו מתגלה פן נוסף של התייחסות לתורה ולקריאה בה. נסחו ובדקו כיצד נראה לימוד תורה מתוך מכוונות זו .

שיחות הר"ן. אות צ"א

סְגֻלָּה לְהַתְמָדָה שֶׁיִּזְכֶּה לִהְיוֹת מַתְמִיד בְּלִמּוּדוֹ הוּא לְהִזָּהֵר לִבְלִי לְדַבֵּר עַל שׁוּם אִישׁ יִשְׂרְאֵלִי. כְּמוֹ כְּשֶׁהַכַּלָּה הִיא יָפָה אֲזַי הָאַהֲבָה בִּשְׁלֵמוּת. אֲבָל כְּשֶׁיֵּשׁ לְהַכַּלָּה אֵיזֶה חִסָּרוֹן וּמוּם אֲזַי בְּוַדַּאי אֵין הָאַהֲבָה בִּשְׁלֵמוּת. כְּמוֹ כֵן הַתּוֹרָה נִקְרֵאת כַּלָּה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דְּבָרִים ל"ג, ד') "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה מוֹרָשָׁה". וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרָכוֹת נ"ז, פְּסָחִים מט:) "אַל תִּקְרֵי מוֹרָשָׁה אֶלָּא מְאוֹרָסָה". וְכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל יֵשׁ לוֹ אוֹת בַּתּוֹרָה – כִּי שִׁשִּים רִבּוֹא אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה כְּנֶגֶד שִׁשִּׁים רִבּוֹא נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל – וּכְשֶׁיֵּשׁ חִסָּרוֹן בְּאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל נִמְצָא שֶׁיֵּשׁ חִסָּרוֹן בַּתּוֹרָה שֶׁשָּׁם שׁרֶשׁ נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן בְּוַדַּאי אִי אֶפְשָׁר לֶאֱהב אֶת הַתּוֹרָה בִּשְׁלֵמוּת. אֲבָל כְּשֶׁיִּזָּהֵר מִלְּדַבֵּר עַל שׁוּם יִשְׂרָאֵל וְלִבְלִי לִמְצא שׁוּם חִסָּרוֹן בְּשׁוּם יִשְׂרְאֵלִי, נִמְצָא שֶׁאֵין בְּהַתּוֹרָה שׁוּם חִסָּרוֹן וּמוּם אֲזַי בְּוַדַּאי יֶאֱהַב אֶת הַתּוֹרָה מְאד וַאֲזַי יַתְמִיד בְּלִמּוּד הַתּוֹרָה מִגּדֶל הָאַהֲבָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וְזֶהוּ "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה" (תְּהִלִּים י"ט, ח') – הַיְנוּ כְּשֶׁתּוֹרַת ה' הִיא תְּמִימָה בְּלִי שׁוּם חִסָּרוֹן וּמוּם. דְּהַיְנוּ כְּשֶׁנִּזְהָרִין לִבְלִי לְדַבֵּר וְלִבְלִי לִמְצא שׁוּם חִסָּרוֹן בְּשׁוּם יִשְׂרְאֵלִי שֶׁהוּא אוֹת מֵהַתּוֹרָה נִמְצָא שֶׁאָז תּוֹרַת ה' תְּמִימָה בְּלִי שׁוּם חִסָּרוֹן וּמוּם, אֲזַי הוּא מְשִׁיבַת נָפֶשׁ. כִּי אָז דַּיְקָא זוֹכִין לְאַהֲבַת הַתּוֹרָה וּמַרְגִּישִׁין טַעַם מְתִיקוּת הַתּוֹרָה שֶׁמְּשִׁיבָה אֶת הַנֶּפֶשׁ מֵאַחַר שֶׁאֵין בָּהּ שׁוּם חִסָּרוֹן כַּנַּ"ל, וְאָז זוֹכִין לְהַתְמָדָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל

דברים של הרב דוב

לפי הבנה זו, התורה איננה מסתכמת בחומרים, טקסטים או ספרים. בשיחה צ"א ר' נחמן מציב את התורה מולנו – ככלה: "הַתּוֹרָה נִקְרֵאת כַּלָּה… אַל תִּקְרֵי מוֹרָשָׁה אֶלָּא מְאוֹרָסָה". דיבוב שפתיה של התורה מאפשר הקשבה לקול האינטימי של התורה, הקוראת ללומד – בקריאה אישית ממש – לשוב אליה, להקשיב: "כִּי אוֹרַיְתָא מַכְרֶזֶת קַמַּיְהוּ "עַד מָתַי פְּתָיִים תְּאֵהֲבוּ פֶּתִי", וְהַתּוֹרָה, הוּא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא קוֹרֵא אוֹתָם וּמְבַקְּשָׁם שֶׁיַּחְזְרוּ אֵלָיו". בהקשבה לסודותיה, לדיבור הפנימי שבפסוקים, אלו מתחיים – והופכים לפנייה אישית אל הלומד. ככל שהלומד מעמיק ביכולת לחפש את המקור – את שמותיו של הקב"ה הטמונים בתורה – כך מעמיקה הקריאה שלו בה, והקריאה שלה אליו. קריאה בתורה היא למעשה קריאה לחי החיים המסתתר, קריאה להציץ ולהיחשף. וקרא בו כל ימי חייו.