"אם יתן ה' יתברך – יתן, אם לאו – לאו" על תפילת תחנונים/ יוסי פרומן
תפילת תחנונים– מה היא העמדה הנפשית הזאת כשאדם רוצה משהו והוא מתחנן? יש כאן הבחנה ממי שלא רוצה משהו והוא בעמדה של "מה שיקרה יהיה טוב", ומצד שני יש כאן הבחנה מעמדה של אדם שדורש, ואולי יש כאן הבחנה מעוד עמדות אפשריות. וננסה לברר את האיכות של התחנונים. ננסה לגעת בזה דרך תורה של ר' נחמן. התורה של רבי נחמן מבוססת על הגמרא
הנחיות לקראת הלימוד:
שתי נקודות לתשומת לב בגמרא- א. הגמרא מסבירה מה זה תפילת קבע ומופיעות ארבע דעות מה היא תפילת קבע, ישנן בגמרא גם הסתייגויות מהדעות שמוצעות. הייתי רוצה שאחרי שלומדים את הפשט, אם אפשר, שכל אחד יוסיף גם את דעתו, אחרי הסימנים של האמוראים להוסיף משהו משלי.
ב. דבר נוסף זה לנסות לתרגם את הקבע לתחנונים, כלומר קבע ותחנונים ממבט ראשון זה לא היפוך מדוייק, המשימה היא לנסות להבין דרך המושג 'קבע' שנדון בגמרא את המושג שלנו 'תחנונים'.
רבי שמעון אומר, הוי זהיר בקרית שמע ובתפילה; וכשאתה מתפלל, אל תעש תפילתך קבע–אלא תחנונים לפני המקום ברוך הוא, שנאמר "כי חנון ורחום, הוא" (יואל ב, יג). ואל תהי רשע, בפני עצמך.
אבות ב:טז
רבי אליעזר אומר, העושה תפילתו קבע, אין תפילתו תחנונים.
ברכות ד:ד
מאי קבע?
א"ר יעקב בר אידי אמר רבי אושעיא – כל שתפלתו דומה עליו כמשוי.
ורבנן אמרי – כל מי שאינו אומרה בלשון תחנונים.
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו – כל שאינו יכול לחדש בה דבר.
א"ר זירא: אנא יכילנא לחדושי בה מילתא ומסתפינא דלמא מטרידנא
אביי בר אבין ור' חנינא בר אבין דאמרי תרוייהו – כל שאין מתפלל עם דמדומי חמה.
דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן : מצוה להתפלל עם דמדומי חמה.
וא"ר זירא מאי קראה (תהילים עב) " ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים".
לייטי עלה במערבא אמאן דמצלי עם דמדומי חמה.
מאי טעמא? דלמא מיטרפא ליה שעתא:
גמרא ברכות שם.
תרגום:
מהי קבע?אמר רבי יעקב בר אמר רבי אושעיא – כל שתפילתו דומה עליו כמשאוי וחכמים אמרו – כל מי שאינו אומרה בלשון תחנונים רבה ורב יוסף שאמרו שניהם – כל שאינו יכול לחדש בה דבר אמר רבי זירא: אני יכול לחדש בה דבר ומפחד אני שמא אתבלבל. אביי בר אבין ורב חנינא בר אבין, שאמרו שניהם – כל שאין מתפלל עם דמדומי חמה שאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן : מצווה להתפלל עם דמדומי חמה ואמר ר' זירא מה הפסוק (שממנו נלמד דין זה) : "יראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים". בארץ ישראל היו מגנים את מי שהתפלל עם דמדומי חמה. מה הטעם? שמא יעבור לו הזמן.
ליקוטי מוהר"ן קמא, קצ"ו
וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל אַל תַּעַשֶׂה תְּפִלָּתְךָ קֶבַע אֶלָּא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים וְכוּ' (אָבוֹת פֶּרֶק ב') כִּי אָסוּר לָאָדָם לַעֲמד עַצְמוֹ עַל שׁוּם דָּבָר, הַיְנוּ שֶׁאָסוּר לְהִתְעַקֵּשׁ בִּתְפִלָּתוֹ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַעֲשֶׂה לוֹ דַּוְקָא אֶת בַּקָּשָׁתוֹ, כִּי זֶה הוּא כְּמוֹ לוֹקֵחַ דָּבָר בְּחָזְקָה, בִּגְזֵלָה רַק צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל וּלְהִתְחַנֵּן לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּרַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים, אִם יִתֵּן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יִתֵּן וְאִם לָאו לָאו, כַּמּוּבָא בְּמָקוֹם אַחֵר (בהתורה ט' תיקונין סי' כ') וְזֶה: 'אַל תַּעַשֶׂה תְּפִלָּתְךָ קֶבַע', מִלְּשׁוֹן גְּזֵלָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי כ"ב): "וְקָבַע אֶת קבְעֵיהֶם נָפֶשׁ" הַיְנוּ שֶׁכָּל מַה שֶּׁהוּא מְבַקֵּשׁ, הֵן פַּרְנָסָה אוֹ בָּנִים אוֹ שְׁאָר צְרָכִים, אָסוּר לְהִתְעַקֵּשׁ וְלַעֲמד עַצְמוֹ בִּתְפִלָּתוֹ, שֶׁדַּוְקָא יַעֲשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת תְּפִלָּתוֹ, כִּי זֶה הוּא תְּפִלַּת קֶבַע שֶׁלּוֹקֵחַ הַדָּבָר בְּחָזְקָה בִּגְזֵלָה, רַק יִתְפַּלֵּל רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים כַּנַּ"ל:
אסיף במעגל הרחב:
הנחיה של יוסי:
היום נעשה אסיף בשיטת רבה ורב יוסף. שמדברים על 'יכול לחדש בה דבר' או לא. על שני המרכיבים שבזה. קודם כל חידוש, זאת אומרת משהוא שלא ידעתי היום לפני שהתחלתי ללמוד, משהו שעלה ממני או מהאחרים בקבוצה שלי. והחלק השני זה דבר, בלשון יחיד דבר אחד.
דברים של הלומדים:
-לי התחדש משהו יפה, בשבילי אנשים שמתפללים שנים עושים רושם שתפילה יכולה להיות דבר מאוד מקובע ובשבילי זה חידוש, אולי אפילו מרגש, לראות שיש כל הזמן התחדשות בענין התפילה וזה בשבילי חידוש גדול.
-בשבילי זה שר' נחמן מוציא דברים מפשוטם זה לא חידוש, אבל זה שאנשים חושבים שזה הפשט זה חידוש.
-קודם כל מהתורה של ר' נחמן בניתי שיעור וזה חידוש. . . דבר שני זה פירוש למילה "קבע" שזה מילה של עקב ובקע. זאת אומרת עקב, רוטינה, מה שאדם דש בעקבו, כשהם יוצאים מהפה. ודווקא מתוך זה אדם יכול למצוא את הבקע בתוך הקבע, המסגרת.
-אני הרגשתי חיזוק גדול למשהו שאני מרשה לעצמי להרגיש בשנים האחרונות על הזכות הגדולה של התפילה. בגלל שאנחנו לא מחוייבות לתפילה לכן פחות מזדמן לי לתת את הדעת לדבר הזה של התפילה, אבל בזמן האחרון יוצא לי להרגיש שתפילה בשבילי היא משהו אחר ממה שחשבתי בשלושים השנים האחרונות. לנסות להיפגש כל פעם מחדש בשיח עם המילים והטקסט של התפילה. ועוד דבר קטן אני לומדת כבר שמונה שנים והיה לי צורך להביא למקום העבודה שלי את המקום שלי לתפילה שזה מקום לא מכריח אלא של חיבור אמיתי, חשבתי שזה לא הולך, והשבוע מורה אמרה לי משהו שממנו הבנתי עד כמה זה משפיע. . . אתם רואים לפעמים צריך להאמין יותר בכח של הדברים.
-התחדש לי שבזה שר' נחמן מול תחנונים שם גזל. לעומת גזל שזה לא שלך ובסופו של דבר אתה צריך להשיב אותו, תחנונים זה מה ששלך בדין ואתה תקבל את זה בסוף, כאשר ר' נחמן מנגיד לגזל זה קפיצה של שתי דרגות, אתה גם מקבל את זה וגם זה שלך. ואולי זה יתרץ קצת גם את חוני.
-התחדשה לי הבחנה שעלתה לנו במהלך הלימוד. הגזלן לוקח משהו שהנותן לא רוצה לתת לו כך גם מי שמתפלל תפילת קבע מתוך רשימת מכולת ואתה תיתן ויהי מה. לעומת זאת אדם שבא לשנות את הרצון, לשכנע, אם אני אחדור למקום שבו אתה תרצה לתת ואני אכנס לשם אז 'ושמעתי כי חנון אני' זה יקרה. לפי זה התחנונים זה לא הרפיה בכלל אלא מאמץ בכיוון אחר.
-לי התחדש שמשוי של תפילת קבע זה התיאור הפיזי של החוסר רצון לעמוד לפני הקב"ה אולי הרצון לא להביט בו. ותחנונים יכול להיות אפילו טיפה של חן, ואז המשוי כבר לא כבד לי על הכתפיים. אפילו רצון קטן להביט בעיניים זה כבר תפילת תחנונים, אולי לא צריך התבודדות בשקיעת חמה אלא זה יכול להיות גם ממקום של קושי אבל עם רצון וחיות.
-לי התחדש שתפילת תחנונים זה לגעת במקום אחר בריבונו בשל עולם, שעת רצון.
-סבא שלי היה אומר שככול שהשמש מתחממת התפילה מתקררת.
דברי סיכום של יוסי:
ר' נחמן-כשאתה מתפלל אל תעשה תפילתך. . .
בדרך כלל כשאנחנו חושבים על המושגים של קבע ותחנונים אנחנו חושבים עליהם במובן של תוכן, לדוגמא 'יחדש בה דבר', שאני אבוא אם כוונות חדשות, בקשות חדשות. זה המובן הפשוט, שיחדש במה שהוא מבקש, בהנחה שבן אדם כל פעם נמצא במקום אחר וחדש אז גם התפילה שלו כל פעם צריכה להיות ממקום אחר וחדש. זה המובן הבסיסי לחדש בה דבר. בניסוחים מעט שונים של אותו עיקרון זה לחדש ולשנות אם לא בתוכן אז ברצון, במוטיבציה לתפילה, ש'לא יהיה כמשוי'. ר' נחמן לוקח את המושגים האלה למקום אחר ומעניין. הוא מדבר על כך שיכול להיות שהכול חי, אני שם, אני בנוכחות, ועדיין זה יכול להיות קבע ויכול להיות בתחנונים. אני מכוון במילים, ועדין משהו במוסיקה הוא קבע. אני מכוון ואני תופס את ההתרחשות אבל משהו בנימה הוא קבע. ר' נחמן אומר שהמוקד הוא ביחס לתפילה, איזה תפקיד אני נותן לתפילה. תפילת קבע לדוגמא היא כשאני רוצה שבני יהיה בריא, ואני מתייחס לבריאות כאילו היא נמצאת שם באיזה מקום בקב"ה ומה שאני רוצה להשיג בתפילה זה איך שהוא לקחת את זה, המילים הם רק איזשהו טריק כדי לקחת את זה, בצורה החריפה זה יכול להיות 'בגזילה', או בצורה מתונה יותר זה 'בחוזקה'. אבל אפילו אם אני לוקח משהו בלי אלימות, עצם התנועה היא של לקחת, ההרגשה כשאני ניצב לתפילה היא שיש לי רשימת מכולת, אני יודע מה אני רוצה. תשע עשרה דברים, את זה אני רוצה להשיג, והתפילה משמשת כזירה שבה צריך להשיג את הדברים האלה, זו תפילת קבע כגוזלת, או כדימוי של ר' נחמן (תורה כ בליקוטי מוהר"ן) כאשר הוא מסביר את החטא של משה רבינו שלא דיבר אל הסלע אלא הכה בו, הוא אומר שהסלע זה הלב העליון והשאלה באיזה עמדה אני עומד מול הלב העליון האם העמדה שלי היא שיש משהו ואני מכה בו עד שזה יצא, או שאני בעמדה של דיבור.
מה שמסבך את התמונה זה שר' נחמן אומר שבאמת אפשר לגזול, אני יכול לגזול את מה שאני רוצה וזה יהיה אצלי. כך גם בסיפור של חוני, שהצליח להשיג גשם "בחוזקה". בתחנונים יש משהו אחר, אני עומד בעמידה של 'אם יתן יתן ואם לאו לאו' ואני יודע שההחלטה היא שלו. יש כאן שיח, יש מישהו שממנו אני מבקש דבר. והמישהו הזה הרבה פעמים נשכח מרוב כוונה ומוטיבציה ואז יש רק את הרצון ולא את ממי מבקשים.
שאלה: למה בקשה זו חטיפה?
תשובה: זה במוסיקה. העיסוק בבקשה הוא ברצון שלי. וזה קורה הרבה, אני עוסק ברצונות שלי. אבל תפילת תחנונים זו תפילה שבה יש נוכחות, וחלק מההבנה שלי היא שיכול להיות גם שלא אענה, שה' לא יתן, וזו עמדה דתית שכולנו מכירים. כמובן, מיד כשמדברים על תחנונים יש סכנות, כך גם עולה מהגמרא. העמדה הזו מבלבלת מפני שיש בה מין רופפות. עמדה שפותחת אופציה של "אם לאו לאו" היא עמדה מבלבלת, הדבר מוצא ביטוי בדברי ר' זירא שאולי יעבור הזמן, שהרי להכות בסלע זה דבר מידי, אבל תקשורת של תחנונים זה גם ענין של זמן, וזה גם הפחד של בני מערבא. הסכנה היא בכך שהתפילה יכולה להפוך להיות דבר בלי עוצמה, והשאלה הגדולה היא איך להשמר מהגעה לסוג של אדישות, והדבר הזה הוא סוד, זה מין קסם כזה, הדרך להגיע למקום הזה ולא על ידי קימוץ ברצון, כלומר להגיע לשלווה הזאת של 'אם יתן יתן' אבל לא מתוך החלשת הרצון אלא ממקום אחר, היא סוד. אני אוהב את הלשון של תחנונים "אם יתן יתן ואם לאו לאו", היא מנסה להעביר משהו במוסיקה של המילה תחנונים. הכפילות הזאת יש בה משהו הומה, מפכה עם המון אנרגיה זה לא "מה שיהיה יהיה, אני מתחנן על חיי" אלא זה מול נוכחות, מה שר' נחמן מחדש בציר של קבע מול תחנונים זה לא רק בתפילה אלא גם באיכות של כל העמידה הדתית שלנו.