לב השמים לימים נוראים, הרב שלמה קרליבך, עמ' 100 תארו לכם שאני פוגש אשה הפגישה היא מקרית וחטופה אבל בתוך תוכי אני מבין מיד שזאת בת זוגי. לאשה הזאת ציפיתי כל חיי… אלא שלא הספקתי לדבר איתה, ואפילו לא לברר את שמה. לכן לצערי, אין לי כל דרך להגיע אליה. אתם מתארים לעצמכם כמה אני מצפה? בכל יום אני חושב: אולי היום אזכה לראות אותה. עוברות שנים רבות, מי יודע, אולי אלפיים שנה… יום אחד אני נוהג ועובר באדום. ומפני שזאת לא העברה הראשונה שלי אני מובא בפני שופט… ועכשיו רבותי תפתחו את שערי הלב: אתם יודעים מי השופט? האשה הזאת שאני מחפש, היא השופטת! עכשיו אני שואל אתכם: האם אני מתחרט שעברתי באדום? זאת עברה חמורה נכון?

בָּרוּךְ אַתָּה ה', א-להֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה. וּבָרָא בו נְקָבִים נְקָבִים. חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבודֶךָ שֶׁאִם יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם או אִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם אֲפִלּוּ שָׁעָה אֶחָת. בָּרוּךְ אַתָּה ה', רופֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂות: אֱ-להַי. נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהורָה. אַתָּה בְרָאתָהּ. אַתָּה יְצַרְתָּהּ. אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי. וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי. וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבא. כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְקִרְבִּי מודֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה' א-להַי וֵא-להֵי אֲבותַי רִבּון כָּל הַמַּעֲשִׂים. אֲדון כָּל הַנְּשָׁמות. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמַּחֲזִיר נְשָׁמות לִפְגָרִים מֵתִים: בָּרוּךְ אַתָּה ה', א-להֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, הַנּותֵן לַשֶּׂכְוִי בִּינָה לְהַבְחִין בֵּין יום וּבֵין לָיְלָה: בָּרוּךְ אַתָּה ה', א-להֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, שֶׁלּא עָשַׂנִי גוי. בָּרוּךְ אַתָּה ה', א-להֵינוּ מֶלֶךְ

מידות ראיה – גאווה כה בחינה גדולה צריך לבחון כל מעמיק במסתרי נפשו ברגש הגאוה, איזה הוא הרגש הפסול המעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו, ואיזה הוא הרגש העדין המרחיב דעתו של אדם ומזכירהו את היותו הרוחנית המלאה הוד ותפארת. פעמים רבות לבו של אדם מלא עז, שלפי הסקירה הראשונה תהיה דומה התמונה של תכונה זו לתמונה של גאוה, אבל אחרי הבירור ימצא שהוא רק מתמלא אומץ באור ה- להי הזורח בנשמתו, והוא חוזה אז גאות ד', ואם יכריח את עצמו להפרד מגאוה זו, לא די שלא יעשה לנפשו שום טובה עוד ישחו כל כחותיו הרוחניים. ובחמת עצבות ילך קודר שחוח, ובדעתו יחשב שהצורה של הדכאות היא קרבת א-להים, בשעה שהיא באמת הרחקה ונסיגה לאחור.   כו כשכבד

הנפרד מחברו || לקראת הסוף חבורה (22) || אסרו חג שבועות תשע"ו תורה בבלי ברכות לא ע"א תנו רבנן… וכן לא יפטר אדם מחברו לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר הלכה שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומים וכן תנא מרי בר בריה דרב הונא בריה דרבי ירמיה בר אבא אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו כי הא דרב כהנא אלוייה לרב שימי בר אשי מפום נהרא עד בי צניתא דבבל כי מטא להתם אמר ליה מר ודאי דאמרי אינשי הני צניתא דבבל איתנהו מאדם הראשון ועד השתא אמר ליה אדכרתן מילתא דרבי יוסי ברבי חנינא דאמר רבי יוסי ברבי חנינא מאי

  ענה ואמר: אספר לכם כל הנסיעה שלי שהיה לי: מעשה במלך אחד שהיו עליו כמה מלחמות כבדות וכבש אותם, ולקח שבויים הרבה. (בתוך דבריו שהתחיל לספר זאת המעשה ענה ואמר בזו הלשון: תאמרו שאספר לכם הכל ותוכלו להבין), והיה המלך עושה סעדה גדולה (שקורין "באיל")בכל שנה באותו היום שכבש המלחמה. והיו שם על הבאיל כל השרי מלוכה וכל השרים כדרך המלכים, והיו עושין שם עניני צחוק (שקורין "קומעדייס"). והיו משחקים וצוחקים מכל האמות מהישמעאל ומכל האמות. והיו עושים ומעקמים בדרך שחוק כדרך הנימוס וההנהגה של כל אמה ומן הסתם מישראל גם כן היו עושין השחוק. וצוה המלך להביא לו הספר שהיה כתוב בו הנימוסים וההנהגה של כל אמה ואמה. ובכל מקום שהיה פותח את הספר, היה רואה שכתוב בו

יציאת מצרים כמהפכה, מיכאל וולצר, [ספרי עליית הגג – פפירוס, תל-אביב, 1993] השעבוד והדיכוי הם רעיונות-המפתח בסיפור יציאת מצרים, אבל ניתוחם אין בו כדי למצות את משמעותה של מצרים. שום משטר ישן אינו מדכא בלבד; הוא אף שובה לב, שאם לא כן היתה ההיחלצות ממנו קלה בהרבה. . . ב וילינו (וַיִּלּוֹנוּ) כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן–בַּמִּדְבָּר.  ג וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע:. . . לראשונה קראתי קטע זה לפני שנים רבות, בהיותי עול-ימים, והתמקדתי אז, כפי שאעשה עכשיו, באותן מילים מופלאות, "סיר הבשר". מודה אני ומתוודה שתשומת לבי נסבה אז פחות לחלקו הראשון של הביטוי מאשר למשנהו; למעשה, לא זכור לי כלל שהרהרתי על חלקו הראשון. מעולם גם לא תפסתי לגמרי מה בדיוק היה סיר